אני מגישה לו את חלקי הכלובון ואומרת לו לנעול את עצמו. הוא מתקשה עם להשחיל את הטבעת (או אולי את עצמו לתוך הטבעת?) ואני צוחקת. הוא מתקשה עם לחבר את שני החלקים ואני צוחקת. הוא, טוב, הוא פשוט מתקשה ואנחנו מחכים שהזקפה תרד. הוא עומד מולי וזה מעניין לראות איך הוא מתרכז בלא להתרכז בי, אחרת הזקפה תשאר.
כשהוא נעול אני שוב מוכיחה אותו על כך שזה ורוד והוא (שוב) מסביר לי שהוא קנה רק בשביל להרגיש מה זה. זה בכלל חיקוי סיני זול ולא הייתי אמורה לדעת את זה. אני אומרת לו: "אתה שוכח שאני אמורה לדעת כל מה שקשור בך" שואלת למה הוא סיפר לי והוא עונה שהוא תמיד מספר לי, בסוף אני יודעת הכל. אני חושבת לעצמי שמזל שאני לא נעולה, עומד לי.
אני מבקשת ממנו להתקרב ומהדקת את כף היד שלי סביב האשכים שלו. הוא נאנק ואני חושבת לעצמי שזה ממש סימבולי. לפני כמה ימים הוא הרגיש בכלוב, רגשית וזה היה יותר מדי ועכשיו הוא מודד מולי משהו שרק יכבול אותו יותר.
הכלובון הזה לא נשאר עליו, גם אסור לו לשחק עם עצמו ולהנעל מבלי לבקש ממני אישור. מבחינתי זה כמו קולר, משהו שאני מעניקה לו. בהמשך הערב הוא מלקק אותי מכף רגל ועד עורף, הזין שלו מנסה להזדקר, הכלוב מתרחק מהגוף וזה כל כך מגרה לדעת שהוא ימשיך ללקק, למרות הכאב, כל עוד ארשה לו.
כשאני משחררת אותו אני חושבת על השיחה שהיתה קודם ותוהה אם הוא רואה את ההקבלה בין מה שהבהרתי לו לחגורת הצניעות ואז אני הכי מגורה. הידיעה שאני יכולה גם לא, המבט שלו שמסתמם קצת כשהוא מזדקר בחופשיות והוודאות בכך שהוא יינעל שוב, אם רק ארצה. היום הוא קצת יותר שלי, מאתמול.
