לפני 4 שנים. 30 במרץ 2020 בשעה 6:18
אבל משהו בציפייה, במרחק ובגעגוע גורם לי לחשוב עליו בלבוש ככלב. מתגנבת לי מחשבה לראש, להגדיר "מוד כלב" לעשר הדקות הראשונות, לכשניפגש. לתת לו להביע את כל קשת הרגשות בתיווך של "זה לא אני, זה כלב". להתרגש, לקפץ, לא לדעת מה לעשות עם עצמו, להביע סערת רגשות וכאב של חוסר. אני גם רואה איך אני משחקת בחזרה, מלטפת את הראש בחיבה נמרצת, מגרדת בטן חשופה, מושכת בזנב מקשקש בהנאה ילדית, שואלת "מי כלב חמוד?" ונענית בנביחות נרגשות.
אני גם מדמיינת איך, בתום עשרת הדקות, אני מרימה יד ואומרת בשקט: "תתפשט" ומתחילה להביע את החוסר שלי.
