my domain

אז לנשיא ארגנטינה היתה מאהבת,
והיא נלחמת עליו כעת לאחר מותו,
נגד אלמנתו הרשמית, שרודפת אותה,
כי אף אחת לא אוהבת להפסיד בקרב על הגבר שלה.

היא נלחמת על כבודה ועל מיטב שנותיה שהקדישה לו,
על זה שהיתה רק השנייה, הצדדית, לא העיקרית שהיתה
ראויה לו במלואו. קלישאה ידועה.

קטונתי מלהבין גברים שלא עוזבים את האישה החוקית אבל
לא מוותרים על המאהבת, או אוסף המאהבות, במקרה הבעייתי יותר.
ולא משום שאני לא מבינה את הצורך בחידוש הריגוש.
אני בעצמי מבינה כעת שאם הגבר שלי לא ירגש אותי,
אני עלולה להידרדר ולבגוד בו, ערכית ובעלת עקרונות ככל שאהיה.

אני רק תוהה, איך אפשר לחיות בשקר.
איך אפשר להביט יום יום, לילה לילה בעיני מי שאתה אוהב,
ולשקר. להמציא שקר על גבי שקר.

אני מאמינה שהשקר הזה מכרסם בנשמה, וכמו שאתה מפקפק
בנחישות האהבה שלך אליה, אתה פתאום מבין שהפקפוק הזה עלול
לנבוט גם אצלה, באהבתה אליך,
ואז אתה מתחיל להעמיד אותה במבחני אהבה ושליטה,
או מתחיל לזלזל בה.
או שהיא כבר לא שווה והכי טובה ויפה בעיניך, אם יש לך נוספות,
ואם היא ממשיכה לאהוב אותך בתמימות למרות כל השקר הזה בנפשך.

אני לא יודעת מה עם אחרים, אבל אני לא מוכנה לחיות בשקר.
אבל אני חוששת שתמיד יהיו כמה שלא נוכל להפריך או לוותר עליהם.
השאלה היא, כנראה, רק המינון.