|
|
|
הבחילות נמשכות זה היום השני, אבל לא נשמע לי הגיוני שאני בהריון.
זה לא מסתדר עם התאריכים, למרות שאני רוצה מאד.
מכל מקום, גם אם אכן אני בהריון, וגם אם ברור שלא הייתי מפסיקה אותו,
אני מבינה כעת מהו הריון מהגבר הלא נכון.
למרות שאם הייתי - הוא היה גדל להיות איש טוב כמו אביו.
אבל אני לא בהריון, ואני ממשיכה לנסות.
יש כאלה שיוצאים לחופשה כי כשל כוחם להתמודד עם הסחי והמאוס, הפנימי או החיצוני,
או שניהם יחד. אז הם חייבים מנוחה. טבעי. מובן.
יש כאלה, כמוני, שנטשו בבהלה ובבושה את שמם הקודם ומחקו את כל כתוביהם,
רק כדי לגלות שאי אפשר לצאת באמת. שחייבים להישאר, גם אם קצת אחרת.
אולם להוותם, בדיוק כמו שהמציאו להם פרסונה נחשקת אז,
הם ממציאים לעצמם פרסונה נחשקת אחרת, חדשה לכאורה,
שתסתאב גם היא בתורה. ככה זה.
ככה זה כשנוגעים בחיים ונותנים לאנשים להיכנס פנימה.
מי שלא נותן – גווע בסופו של דבר, או מתחיל להאמין במסיכה שלו.
מה שאיש כזה לא יודע הוא, שמסיכה לא מסתירה אף פעם באמת. לא מעיני כולם, לפחות.
אנשים כאלה מכריזים בריש גלי על המיאוס שלהם מה"ביצה", או בעצם מעצמם כפי שהתבוססו בה, ונוטשים רק כדי לשוב זהים, ללא שינוי, ללא מסיכה אחרת, והם גם אלה שמאבדים בדרך את שמם הפרטי, עד כדי כך שאפילו לאוהביהם אסור להשתמש בו.
והם הולכים ושבים, עוברים ונמשכים חזרה, ואינם יכולים להתנתק באמת,
כי כל החומרים שמהם עשויה המסיכה שלהם, באו מן הביצה, ואין הם יכולים כבר להסיר
אותה, שמא ייתקלו בבבואתם האמיתית במראה.
אלה האנשים שמצהירים שהם כאן רק כדי ליהנות והם בעצם כבר "לא כאן",
אבל הם חיים כאן, כי אין להם שום ברירה אחרת. זוהי מכורתם האמיתית.
ואני, עדיין מחפשת סירת הצלה.
הכל מתהפך.
הכל משתנה.
מה שהאמנתי בו עד היום כבר לא תקף.
אני כבר לא יודעת אם מה שרציתי עד כה,
והדריך את מסע החיפושים שלי,
נכון לי.
הפחד הגדול שלי להוא לגלות שבעצם טוב לי כך,
לבד בלי אף אחד, ושאני יכולה לחיות עם זה,
בניגוד למה שחשבתי עד כה.
אני פוחדת מזה פחד מוות.
פחד מוות.
אין לכם מושג כמה אני אחוזת חיל ובעתה.
לוותר על כל מה שרציתי ואני נלחמת בשבילו כל כך קשה?
ריבונו של עולם, איך אפשר לטעות בצורה כזאת?
איך ייתכן, לעומת זאת, שכל כך קל לי לפקפק בזה?
אני חייבת לעשות הפסקה,
ואז למצוא את האישה הזאת בפנים ששואלת אותי כל הזמן:
את מרגישה טוב עם זה?
זה באמת מה שאת רוצה?
אני לא שומעת אותה כרגע.
יותר מדי רעש.
אני מבינה עכשיו:
אתה מעדיף להישאר האבא הנצחי
של הילדות היפות האלה שאתה קושר אליך.
לעולם לא הגבר שלהן,
גם אם נדמה להן.
אבא שמטפח אותן עד שיגדלו ויפרשו כנפיים,
ואתה תחפש את הילדה הבאה שתעריץ אותך,
כמו אבא הרבה יותר טוב ממה שהיה להן ביולוגית.
כל זה לא נועד לומר שאני כועסת עליך.
זה הרבה יותר גרוע מכך:
אני מרחמת עליך.
למה ניק כפול?
כי יום אחד כבר לא רציתי שיידעו מי אני.
כי יום אחד כבר הרגשתי שיודעים יותר
מדי מי אני.
אז למה בלוג?
כי אני לא יכולה בלי,
כי בלי כתיבה אני בוגדת בייעודי.
אז למה ככה?
כי אני משלה את עצמי שמי שנכנס, המספרים
האלה שמתחלפים בצד,
לא ממש מבינים מי אני.
ואז, כשעבר הזמן, ואנשים ידעו עליי יותר
ממה שיודעים עליי אלה שחיים ממש בסביבתי אבל
לא שומעים את כל מה שהלב שלי אומר,
נבהלתי.
פתאום הבנתי שאלה החיים, ושאני חייבת שוב לעטות
גלימות הסתרה משום שאני חשופה מדי,
וגם כי העזתי להתנסות ולנסות לגעת, באחרים ובי.
נבהלתי. פשוט נבהלתי.
ואחר כך, גם התביישתי.
משום שכמו כל דבר בחיים, האכזבות הכריעו אותי.
באותו רגע הבנתי שאני גם עלולה לאכזב אחרים.
אז נסוגותי, העזתי לחזור רק במסווה.
למרות שבינינו, אי אפשר לשנות את המהות
והיא תזדקר לה תמיד בבחירת המילים שלי.
כך שבמחשבה שנייה,
אני אשאר תמיד אני,
ניק כזה או אחר.
אבל נוח ככה. פשוט נוח.
זה למה דווקא ככה.
נתתי.
הזדמנות שנייה, זאת אומרת.
אין אפילו רמץ לנשוף בו,
למצוא בו גץ אחד לפחות.
זה לא זה.
אבל ניסיתי.
אני שומטת את השליטה בגורלי כעת,
ומעניקה אותה לאלת האהבה, לכשתחפוץ.
אני כאן.
תעזבי אותך מאמיתות ושקרים.
כולם משקרים, כל הזמן,
ורק מספרים שזה כדי שיהיה
להם בשביל מה לקום לבוקר נקי ורחוץ.
מה, לא ככה?
גם את מגיעה לנקודה הזאת
שבה חובה לומר שיהיה טוב ושאת כבר
מחייכת, מוכנה ומזומנה למה שיבוא.
אחרת, בשביל מה לקום בבוקר?
אז לנשיא ארגנטינה היתה מאהבת,
והיא נלחמת עליו כעת לאחר מותו,
נגד אלמנתו הרשמית, שרודפת אותה,
כי אף אחת לא אוהבת להפסיד בקרב על הגבר שלה.
היא נלחמת על כבודה ועל מיטב שנותיה שהקדישה לו,
על זה שהיתה רק השנייה, הצדדית, לא העיקרית שהיתה
ראויה לו במלואו. קלישאה ידועה.
קטונתי מלהבין גברים שלא עוזבים את האישה החוקית אבל
לא מוותרים על המאהבת, או אוסף המאהבות, במקרה הבעייתי יותר.
ולא משום שאני לא מבינה את הצורך בחידוש הריגוש.
אני בעצמי מבינה כעת שאם הגבר שלי לא ירגש אותי,
אני עלולה להידרדר ולבגוד בו, ערכית ובעלת עקרונות ככל שאהיה.
אני רק תוהה, איך אפשר לחיות בשקר.
איך אפשר להביט יום יום, לילה לילה בעיני מי שאתה אוהב,
ולשקר. להמציא שקר על גבי שקר.
אני מאמינה שהשקר הזה מכרסם בנשמה, וכמו שאתה מפקפק
בנחישות האהבה שלך אליה, אתה פתאום מבין שהפקפוק הזה עלול
לנבוט גם אצלה, באהבתה אליך,
ואז אתה מתחיל להעמיד אותה במבחני אהבה ושליטה,
או מתחיל לזלזל בה.
או שהיא כבר לא שווה והכי טובה ויפה בעיניך, אם יש לך נוספות,
ואם היא ממשיכה לאהוב אותך בתמימות למרות כל השקר הזה בנפשך.
אני לא יודעת מה עם אחרים, אבל אני לא מוכנה לחיות בשקר.
אבל אני חוששת שתמיד יהיו כמה שלא נוכל להפריך או לוותר עליהם.
השאלה היא, כנראה, רק המינון.
את חרסינה, הוא אומר לי.
הוא כבר יודע כמה אני שבירה. וקרא את הבלוג ההוא שלי, ויודע מה מרגיז אותי, והוא מנסה לענג אותי מאד למרות שהוא מזהיר אותי שהפעם הראשונה לא תהיה מוצלחת.
אז אני כבר לא יודעת למה לצפות. לא ציפיתי, אבל זה גם לא נראה מבטיח, במיוחד אם זה מה שמחכה לי לכל החיים. האם אני פשוט חמדנית?
האם גם אני כמו כל אלה שאני מאשימה אותם בחמדנות חזירית?
אבל הבטחתי לעצמי לתת הזדמנות שנייה, גם אם לבי אמר לי מלכתחילה שהריגוש לא יהיה אותו ריגוש.
האישיות שלך חרסינה, הוא אומר לי, אבל גם חזקה מאד.
ואת יפה, הוא לא מפסיק לומר לי. יש לך פנים יפות ואת חכמה וטובה. את אישה טובה.
להסתפק בזה? אם זה כל מה שאני צריכה, אז למה הבוקר אני מרגישה שאני רוצה רק לבכות?
טעיתי שוב?
זה בכל זאת לא הגבר שאני צריכה לנסות?
תראו, אבא שלי היה כזה, אבל זה רק תירוץ.
שנים רבות חשבתי שדווקא ברחתי משם, שהתעקשתי להתאהב בנערותי רק בגברים חנונים, טובים, יציבים, שאין להם בעיה רגשית של חוסר ביטחון שמדרבן אותם לטרוף עוד ועוד, ולהשאיר מאחוריהם שובל של לבבות שבורים, כי זה מה שחובש את הפצע הפרטי שלהם. האנשים הטובים והרגועים האלה, שרק אם תרגיז אותם באמת באמת, הם יתעצבנו, וגם אז לא ירימו ידיים בקלות ויודיעו כמו דרמה-קווין שהם עוזבים ולכו תחפשו אותם. כמו שגברים מניאקים אוהבים שרודפים אחריהם.
אז חשבתי.
והנה מצאתי את עצמי נמשכת למניאקים, כבר שנים זה קורה לי, מהרגע שבו אמרתי לעצמי שהגיע הזמן ללכת אחר מה שאני אוהבת באמת. גברים-גברים כאלה, עם הרבה כבוד עצמי, עם הרבה אגו, עם הרבה חוקים וכללים של "אל תקראי לי ככה" ו"אל תחליטי בשבילי ככה".
אז הגעתי לעולם השליטה. אין כמו הגבר האגו-מניאק שמשתלב בהגדרה הזאת של שולט שהחוקים נקבעים על ידיו בלבד.
מישהי שאלה אותי לא מזמן: תראי, זה שבזמן האחרון את תוקפת גברים כאלה, אולי זה משום שמשהו בך מושך אותם אלייך ואת אליהם?
ואז פתאום התחלתי להבין שאני גם כועסת על האדם הלא נכון, ואז הבנתי שאני גם מנתחת את האיש הלא נכון, כי גבר הוא גבר וזה הטבע שלו – להכאיב לפעמים כדי להרגיש. ככה אני מאמינה וזה כבר לא קשור לפצעי ילדות. זה קשור לדרך שבה אני מפרשת את קשיי הביטוי הרגשי שלהם.
אבל גם במקרה הזה, כשהיה נדמה לי שהוא בכל זאת ישבור את השיטה ויהיה אחר, הוא אכזב אותי ונחשף כמו עוד אבא שלי, שונה אבל כל כך דומה. דומה להחריד. רק עכשיו אני מבינה את האטימות שלו שאני מזהה מאז. כל כך דומה, לעזאזל.
זה לוקח לי כמה זמן להתנקות משום שלקח לי הרבה זמן להבין שאני צריכה לשנות את הגישה שלי, ושאין טעם לשכנע את עצמי שזה הגבר שאני יכולה לשנות.
זה אכן לא תפקידי, ומוזר איך כל הפילוסופיה המעוגנת והוותיקה שלי, שאסרה עליי מאז ומתמיד ללכת על הבלתי סביר ובלתי יעיל בעליל – איך היא קרסה מול כל גבר שבא אליי עם הפגמים שלו, שמשכו אותי כמו שרירים משורגים וכתפיים רחבות, למשל.
אני הייתי בקשר איתם כי הדפיקות שלהם משכה אותי.
כי הנכות הרגשית שלהם הייתה בשבילי האבן השואבת שאותה רציתי לתקן.
כמו לתקן את אבא שלי.
כדי לגרום לו להבין שהוא לא חייב לנטוש כשרע. שאפשר להישאר ולהתמודד, ולא להתעלם ממני, כמו כל השולטים שלי שבחרתי לעצמי.
ואני גם מעולם לא העזתי לגרש אותם, עד שהגיעו מים עד נפש או גירשו אותי בעצמם.
ועכשיו אני כאן, עם השיעור הכי חשוב שלמדתי על עצמי ועל הסיבה לכך שאין לי אהבה עדיין.
אני לא בטוחה שזה מה שמתאים לי, אבל אני עושה סיבוב פרסה, כפי שכתבתי לפני כמה ימים, ונותנת לעצמי צ'אנס לתיקון עם גבר אחר ממה שחשבתי עד היום שמתאים לי. עכשיו לפחות, אני יודעת למה.
