my domain

יש כאלה שיוצאים לחופשה כי כשל כוחם להתמודד עם הסחי והמאוס, הפנימי או החיצוני,
או שניהם יחד. אז הם חייבים מנוחה. טבעי. מובן.
יש כאלה, כמוני, שנטשו בבהלה ובבושה את שמם הקודם ומחקו את כל כתוביהם,
רק כדי לגלות שאי אפשר לצאת באמת. שחייבים להישאר, גם אם קצת אחרת.
אולם להוותם, בדיוק כמו שהמציאו להם פרסונה נחשקת אז,
הם ממציאים לעצמם פרסונה נחשקת אחרת, חדשה לכאורה,
שתסתאב גם היא בתורה. ככה זה.
ככה זה כשנוגעים בחיים ונותנים לאנשים להיכנס פנימה.
מי שלא נותן – גווע בסופו של דבר, או מתחיל להאמין במסיכה שלו.
מה שאיש כזה לא יודע הוא, שמסיכה לא מסתירה אף פעם באמת. לא מעיני כולם, לפחות.
אנשים כאלה מכריזים בריש גלי על המיאוס שלהם מה"ביצה", או בעצם מעצמם כפי שהתבוססו בה, ונוטשים רק כדי לשוב זהים, ללא שינוי, ללא מסיכה אחרת, והם גם אלה שמאבדים בדרך את שמם הפרטי, עד כדי כך שאפילו לאוהביהם אסור להשתמש בו.
והם הולכים ושבים, עוברים ונמשכים חזרה, ואינם יכולים להתנתק באמת,
כי כל החומרים שמהם עשויה המסיכה שלהם, באו מן הביצה, ואין הם יכולים כבר להסיר
אותה, שמא ייתקלו בבבואתם האמיתית במראה.
אלה האנשים שמצהירים שהם כאן רק כדי ליהנות והם בעצם כבר "לא כאן",
אבל הם חיים כאן, כי אין להם שום ברירה אחרת. זוהי מכורתם האמיתית.
ואני, עדיין מחפשת סירת הצלה.