my domain

תראו, אבא שלי היה כזה, אבל זה רק תירוץ.
שנים רבות חשבתי שדווקא ברחתי משם, שהתעקשתי להתאהב בנערותי רק בגברים חנונים, טובים, יציבים, שאין להם בעיה רגשית של חוסר ביטחון שמדרבן אותם לטרוף עוד ועוד, ולהשאיר מאחוריהם שובל של לבבות שבורים, כי זה מה שחובש את הפצע הפרטי שלהם. האנשים הטובים והרגועים האלה, שרק אם תרגיז אותם באמת באמת, הם יתעצבנו, וגם אז לא ירימו ידיים בקלות ויודיעו כמו דרמה-קווין שהם עוזבים ולכו תחפשו אותם. כמו שגברים מניאקים אוהבים שרודפים אחריהם.
אז חשבתי.
והנה מצאתי את עצמי נמשכת למניאקים, כבר שנים זה קורה לי, מהרגע שבו אמרתי לעצמי שהגיע הזמן ללכת אחר מה שאני אוהבת באמת. גברים-גברים כאלה, עם הרבה כבוד עצמי, עם הרבה אגו, עם הרבה חוקים וכללים של "אל תקראי לי ככה" ו"אל תחליטי בשבילי ככה".
אז הגעתי לעולם השליטה. אין כמו הגבר האגו-מניאק שמשתלב בהגדרה הזאת של שולט שהחוקים נקבעים על ידיו בלבד.
מישהי שאלה אותי לא מזמן: תראי, זה שבזמן האחרון את תוקפת גברים כאלה, אולי זה משום שמשהו בך מושך אותם אלייך ואת אליהם?
ואז פתאום התחלתי להבין שאני גם כועסת על האדם הלא נכון, ואז הבנתי שאני גם מנתחת את האיש הלא נכון, כי גבר הוא גבר וזה הטבע שלו – להכאיב לפעמים כדי להרגיש. ככה אני מאמינה וזה כבר לא קשור לפצעי ילדות. זה קשור לדרך שבה אני מפרשת את קשיי הביטוי הרגשי שלהם.
אבל גם במקרה הזה, כשהיה נדמה לי שהוא בכל זאת ישבור את השיטה ויהיה אחר, הוא אכזב אותי ונחשף כמו עוד אבא שלי, שונה אבל כל כך דומה. דומה להחריד. רק עכשיו אני מבינה את האטימות שלו שאני מזהה מאז. כל כך דומה, לעזאזל.
זה לוקח לי כמה זמן להתנקות משום שלקח לי הרבה זמן להבין שאני צריכה לשנות את הגישה שלי, ושאין טעם לשכנע את עצמי שזה הגבר שאני יכולה לשנות.
זה אכן לא תפקידי, ומוזר איך כל הפילוסופיה המעוגנת והוותיקה שלי, שאסרה עליי מאז ומתמיד ללכת על הבלתי סביר ובלתי יעיל בעליל – איך היא קרסה מול כל גבר שבא אליי עם הפגמים שלו, שמשכו אותי כמו שרירים משורגים וכתפיים רחבות, למשל.
אני הייתי בקשר איתם כי הדפיקות שלהם משכה אותי.
כי הנכות הרגשית שלהם הייתה בשבילי האבן השואבת שאותה רציתי לתקן.
כמו לתקן את אבא שלי.
כדי לגרום לו להבין שהוא לא חייב לנטוש כשרע. שאפשר להישאר ולהתמודד, ולא להתעלם ממני, כמו כל השולטים שלי שבחרתי לעצמי.
ואני גם מעולם לא העזתי לגרש אותם, עד שהגיעו מים עד נפש או גירשו אותי בעצמם.
ועכשיו אני כאן, עם השיעור הכי חשוב שלמדתי על עצמי ועל הסיבה לכך שאין לי אהבה עדיין.
אני לא בטוחה שזה מה שמתאים לי, אבל אני עושה סיבוב פרסה, כפי שכתבתי לפני כמה ימים, ונותנת לעצמי צ'אנס לתיקון עם גבר אחר ממה שחשבתי עד היום שמתאים לי. עכשיו לפחות, אני יודעת למה.