לפני 4 שנים. 1 במאי 2020 בשעה 17:58
לא מעט כתבו על הסבל שנגרם להם בגלל הסגר הקורונה; כבר לא יכולים להיפגש או לשָׂחֵקס. פרט למחסור באוויר, אני לא סובל כל-כך. האם זה בגלל שלא איבדתי דבר בחוץ פרט לנשים שראיתי, רציתי ושכחתי מהן בסוף נסיעה בתחבורה ציבורית? האם אני מְבוּיָת יותר, כנשוי שלא יוצא דַי או ששכח שאפשר?
האם למדתי להעריך כוחן של מילים, ואף להסתפק בהן? אולי אני רק איטי יותר, וזה רק עניין של זמן עד שגם אני אתפקע ואתגעגע למרחבים גדולים יותר ולאינטראקציה אנושית, אמיתית ונוגעת.