ללא מילים

לעיתים אני נכנס לכאן די ״סקפטי״, ופותח פרופיל של אישה, ובבת אחת מילותיה כובשות אותי, מעידות על עומק ודמות מורכבת שדורשת מאמץ, והטון אצילי ואנגלוסקסי, כזה שחשבתי שנשתכח כבר מן העולם (די גוגל, תפסיק לתקן כל מילה שאינך מכיר). ואז מתעורר בי חשק לנופף לה בידיי ובמילותיי, ומייד אני קופא כשאני קורא כמה חייה מלאים והכול פתוח ואפשרי בהם, בעוד אני מביט במעט שאני יכול לתרום לעולמה בעיקר ממרחק, ובעצם, כמה הכול כמעט בלתי-אפשרי.

ואז אני נסוג מן הרעיון לבנות קשר, קשר עמוק לבטח, ושוקל להסתפק בתפקידי ניצב או פונקציה לרגע.

ואני רושם לעצמי לחזור, ולעקוב, ולקרוא עוד, ויום אחד
לאזור אומץ ולפנות אליה.

אישה יפה חולפת ברחוב, ורשמי דמותה מתנדפים עוד באותו הלילה. אישה שולטת חודרת, מפשפשת בך, מסובבת בליבך ופושׂה במוחך, וגורמת לך להגות בה ובהתנהגותך ללא הרף. וגם אחרי לכתה היא בדרכך – שארית רוחה טבועה בך לכל ימי חייך: דבריה מהדהדים בך; חלקם שבים להכאיב, חלקם משיבים ביטחון, ואחרים מזקיפים את קומתך ואת התנהגותך.

מילים נחקקות יותר ממראות –
מילים מכשפות.

טקסט דומה:

אנשים נטמעים בתוכנו

מחד אני נמשך לקור ולקשיחות, לאישה חדה, מרסנת ובלתי מושגת שמפשפשת עמוקות בנפש האדם שמולה. מוזר ככל שזה יישמע, למדתי שעם או מייד לאחר הכאב באה משיכה (התמכרות?) לחוות שוב, להקשיב רק עוד קצת לאמת-פיה תוך תקווה לקשר ממשי וכואב – קלוש ככל שיהיה. מנגד אני נמשך להתבוסס ברוך ובחיבת אישה מבריקה ודואגת; להתיישב ולרוות נחת לרגע כי מצאתי חן ומקום לתת בו יד ואת עצמי; להתאהב בעומדי נוח.

האם אפשר לצעוד למרחקים עם רוך וחיבה בלבד? או עם קור וקושי בלבד? האם רוך מרדים, וצפוי להימאס על אחד הצדדים? האם קור מעיר אומנם, אך צפוי לשבור את הנפש? הישנה דרך אמצעית? לעזאזל! יחסים הם דבר מסובך; כולי פליאה ממי שמצאו תשובות חלקיות, ומנשים שלמדו איך לשלוט בדרכים [ה]שונות לאורך זמן.

תמיד הרגשתי מעט לא נעים לאחל יום אישה שמח: ברכה שכזו טומנת בחובה גם ניחוחות של התנשאות והקטנת האישה, הרי אישה שמצליחה בכל יום, חושבת ומבינה לעומק טוב ממני – מה היא צריכה ברכה, פרחים, או מחווה מועתקת אחרת? ואם אסייג ואוסיף ״רק שתדעי, אני אומר זאת תוך הערצה למין הנשי,״ קיימת סכנה שאיתפס כרודף שמלות או כאחד שמחפיץ נשים עד כדי אובססיביות. לכן לפעמים אני מעדיף פשוט למרוח קרם על ידיי ולגעת – לשתוק במקום להסתבך.

המערכון ״יום האיש שמח!״ עוסק ביום האישה במהופך ובמשהו מכך:

מדהים אותי איך אנשים מן ההווה ומן העבר נטמעים בנו, כמוסים בתוכנו – לפחות חלקיקים מהם. זו יכולה להיות דמות מטפלת כמו הורה, מורה, או דמות דומיננטית בחיינו שהיינו בקשר ארוך ומשמעותי איתה, ובעצם כל מי שפגשנו והותירו בנו רושם. אולגה סמיונובנה בסיפור "נשמונת" של צ׳כוב היא דוגמה קיצונית לכך: היא עוטה על עצמה לגמרי את תחומי העניין, את המחשבות ואת ההעדפות של בני-הזוג בחייה. לעתים גם אני מאמץ התנהגות או הלך מחשבה של דמות משמעותית בחיי. למשל לא מזמן שאלתי מישהו בעבודה דבר בביטחון רב שאופייני לאישה אחרת שהיכרתי מאשר לי. בפעמים אחרות זיכרון של שׂיחה או של חוויה מתעורר לחיים, בועט ומתערב במחשבתי. יש בכך משהו נעים ומפחיד כאחד – בנצירת הרגעים ובטביעת (השתלטות?) תכונה אחרת בי. ובכל רגע כזה יש געגוע לאותה דמות; קפיצה לעבר כדי להפיח [ל]רגע חיים.

נהוג לומר שאנחנו סך כל החוויות שלנו, אך בית בשיר ״הפסד״ של יונה וולך מתוך ״שירים אחרונים״ נראה לי מתאים לתיאור קשר שנצרב בנו יותר מכל סטירה:

אז אנשים
עוזבים
אחד את השני
באמצע הדֶּרֶך
ולא שוכְחים
אחד את השני
בַּסּוֹף

זה שאיני כותב [לך] אינו אומר שאיני רוצה, שאיני סובל;
אני לומד אִפּוּק, לומד לִסְבֹּל בשקט את הדממה ואת עצמי –

לומד לפְעֹל לשם שִנּוּי.

לעִתּים מטבּיע עצמי בעִסּוּקים לא חשובים,
ולעִתּים   אני   נָח.
וחוזר הלילה.

יש בי רעָב למילים נוגעות, בועטות;
רעב להתבוננות חכמה, בוחנת, חותכת.

רעֵב, ממרחק חודשֵי חושך, אני נרגש מעונג-סבל מילים ספורות ומבט:
הודעה מַכָּה בבטני בהפתעה;
מחמאה קטנה ואני עף;
גיחוך על התנהגותי – 

אדם נרעד, צמא או רעב לקשר.
לב מְפרפֵּר; לבלב מכשכש – 
רגשותיי רוגשים בְּיָדַיִךְ.

בוקר אפור וגשום. אני מלא תחושת החמצה בגלל אישה מיוחדת שהסתלקה בגללי, ונגעל מעצמי ומחיי הצרים. אני זועם על פחדנותי וחוסר התעוזה שלי להיות מי שאני רוצה בחיי: במקום לשפר את הקיים, לדבר באומץ עם בת הזוג וליצור קרע זמן-חלל שלם לעצמי, אני ממהר לברוח לכאן עם חלום להכיר אישה-אישה, להיקשר, ללמוד לצמוח, לחיות, ליהנות-לסבול, לציית ולשרת. קל לחלום, קשה למצוא, וקשה עוד יותר לברוא מציאות. אני נגעל מעצמי.

בעקבות המלצה של אישה יודעת-כל דחסתי לשגרה שלי אימוני כושר עצמאיים בדגש על תרגילי כוח: ריצה קלה, סדרה של תרגילי כוח ומתיחות. מזה מספר חודשים שאני מתמיד, ואני מודה שחלק מכך נובע מרצון לדווח שעשיתי – עושה. לבד משיפור סבולת לב-ריאה ותחושת סיפוק עצמי, למדתי ממנה שיש לתרגילי כוח יתרון בריאותי נוסף: שמירה ואף העלאה של רמת הטסטוסטרון. אם כל חיי ניסיתי להתחמק מהטסטוסטרון מתוך בורות בטענה שאיני רוצה להיות מאצ׳ו, למדתי לאחרונה שעלייה ברמת הטסטוסטרון אחראית לשורה של דברים ״בונים״ כמו שיפור במצב הרוח והאנרגיה, בניית כוח, שמירה ובנייה של מסת שריר, שמירה על צפיפות העצמות, הגברת חשק מיני, שׂיעוּר, ועוד. מנגד, לפי ד״ר רענן גל, רופא בבילינסון, ״חסר בטסטוסטרון גורם להאטת תהליכי בנייה והתחדשות של הגוף ולסימנים האופייניים להזדקנות מוקדמת.״ ונראה שהרופאים משתמשים בתרופה למצב כזה.

הרווח כאן הוא של כל הצדדים: אני גם שומר על הגוף שלי, היום ולעתיד לבוא, גם סותם את הפה/שכל ועושה מעשה, וגם מכין ומשפר את הגוף שלי ליום פקודה או ליום שבו איקרא לשירות. לכן הכינו עצמכם לבאות!

מחשבה לאחר מעשה: שמתי לב שמקצת משְׂערות הערווה הלבנות שלי שבוּ לצמוח בצבע שחור. מיהרתי לקשר זאת לשגרת האימונים, אך אז למדתי שכנראה שהאימונים הנוכחיים אינם מספיקים כדי להעלות את רמת הטסטוסטרון כפי שחשבתי; כדי להעלות את רמת הטסטוסטרון אצטרך להתאמן ברמת מאמץ גבוהה יותר, עם מנוחות קצרות של 30 שניות בין התרגילים: לעבוד על קבוצות שרירים גדולות שוב ושוב, להרים משקולות ברמת עצימות של 85%-95% או במילים אחרות משקל שאני יכול להרים כ-3-6 פעמים לכל היותר בכל סדרה. משקולות רגילות עדיפות ממכשירים, ולא מומלץ להאריך את האימון מעבר לשעה.

מקורות

בניגוד ל״מכתב לנשלטים״ האופטימי עד אין קץ, יש גם ימים בהם הלב מעוך מכאב וייאוש נוכח המשימה: למצוא אישה שמוכנה לנהל שיחות עומק לאורך זמן כדי לבנות אינטימיות; אישה שאראה בה גם אשת סוד, גם חברה, וגם שולטת טבעית שמעניין אותה לפקח, לחנך לצייתנות, להשתמש, להשפיל ועוד. האם אפשר בכלל ליצור קשר עמוק כזה שמשלב את כל הערוצים במקביל מול אותה אישה, תוך איזון ביניהם?

בעבר הייתי בטוח שאני יודע איך להתנהג; שאני די גמיש כדי להיות מעולה ביצירת שיחה וקשר שכזה, אם תינתן לי האפשרות והמרחב לכך, אך אני מבין עכשיו כמה נדיר הוא חיבור עמוק ומתמשך שטוב לשני הצדדים, ועד כמה התנהגותי משפיעה על כך: לפעמים אני מקלקל את ההנאה וגורם לאיבוד הסבלנות כלפיי מרוב חששותיי, תהיותיי המנתחות, וקיבעונות אחרים. פעמים אני שוכח חלק מהנחיות והעדפות האישה שמולי. בקיצור, איני מושלם, ותחושת הפספוס גדולה בכל פעם שאני הורס דבר או שוכח את מקומי. אני מקווה שרצוני ללמוד ולתקן יעמוד לזכותי, ואם קלקלתי או אקלקל איתך דבר, אתפלל שבמקום להסתלק תושיטי שוב יד מחנכת; שתאמיני שאוכל להשתפר – אני פה כדי להישאר.