צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ללא מילים

מחשבות ותמונות חיים, בהשראת המוזה שלי: אישה-אישה.
לפני 3 חודשים. ראשון, 12 במאי 2019, בשעה 19:14

גברים עטים עליה, כותבים לה, עושים עבורה. אחרי ששיחקה בהם קצת היא משפדת אותם, מסובבת וצולה, אחר טועמת בעודם נאים, ולבסוף מנפנפת עשן חרמנותם לכל עבר.

אני מקנא בגברים בעלי זמן פנוי וחשק לבילוי שלא מפחדים להישרף,
אך כשאני מגלה למחרת שניצלתי מצלייה, אני מקנא בהם פחות, ומודה לה שחייכה הבוקר, ושהשיבה "הי", ומחבק את השגרה, ואת המשימה הבאה, וחוזר לחלום על להתקרב עוד אליה, אל האש שבה.

לפני 3 חודשים. ראשון, 5 במאי 2019, בשעה 13:14

חָפשִׁיה ושובבה [את]
שַׂחְַקִי בִּי בִּרְצינוּת

Free and kinky [you]
seriously play with me

לפני 3 חודשים. שלישי, 30 באפריל 2019, בשעה 12:43

כשאת שוטפת אותי בִּדברַיִךְ, אני נאלם ומהנהן; את צודקת ואני מרגיש כמו אידיוט.

זה היה יכול להיגמר בהודאה וסליחה מִצִּדי, תוך תירוץ והבטחה שאשתפר, בשבילך, אך את מסמנת באצבעך שאשתוֹק, ואז "בוא הנה" שאי-אפשר לעמוד בפיתוּיו, אחר תוקעת ודוחפת את מלוא נעלך בפי.

לפני 3 חודשים. שישי, 26 באפריל 2019, בשעה 17:57

עוד רעיון לאתר (כלובי): בנוסף ל"אהבתי",להוסיף כפתור "קינאתי" או "אוּף" [בחיים שאת עושה, ואני לא].

לפני 3 חודשים. רביעי, 24 באפריל 2019, בשעה 16:02

יש ימים בהם היא נופשת, או עסוקה מדיי, מכדי לקחת אותך איתה, להתייחס אליך, לחשוב אפילו על משימה בשבילך. זה היום שלה היום. יש לה חיים, תבין, אתה לא ממש מעניין אותה כרגע.

ובכל זאת אתה ממשיך בלא הרף לבדוק הודעות – אולי כתבה לך משהו, אולי בכל זאת יש משהו לטפל בו בשבילה. "זה רק הרגל," אתה אומר לעצמך, וממאן להודות שהתמכרת. אתה בידיה.

זה כמה שעות שלא כתבה לך דבר וכבר אתה מתחיל לקנא, לשאול עצמך "מה היא עושה?" עסוק בדמיונות. חוסר תשומת הלב שלה מכעיס ומשפיל אותך ועם זאת מחרמן ומדרבן אותך לחשוב איך בכל זאת תוכל לגרום לה להרעיף עליך כמה פירורי-יחס, הרי אתה לא יכול בלעדיה כבר.

 

לפני 3 חודשים. שני, 22 באפריל 2019, בשעה 12:06

אני מוכן להתבזות כדי להרגיש את כוחך מעליי, במיוחד כדי להוכיח שאני ראוי, לחזור לחייך ולא להיות מגורש:

הנה אני, מבצע משימה או שליחות מבלי לראות פנייך, מבלי לשמוע קולך.

הנה אני מלווה אותך מאחור, מבלי שמותר לי להתקרב, לגעת.

הנה אני עומד בדום מתוח, שומר על דלתך. נבוך אל מול מבטים חושדים של שכנים.

הנה אני קד ונופל לרגלייך לאחר שבעטת בין חלציי, מתפתל-מתפלל לחסדיך והנה את דורכת או נועצת עקב חמור-סבר בכל מקום אפשרי בי, מנגבת את זיעת-היום וכאבי-רגלייך בגופי, על פניי ולשוני, ומקנחת בחיוך למראה גופי נאנח ומתבוסס למרגלותייך.

הנה אני תחתייך, מבוזה, מתוזז. לשוני בחוץ, זיעתי נשפכת. כך אני מנסה לחזור לעוד סיבוב. עד כדי כך אני בוחר בך שוב.

לפני 4 חודשים. רביעי, 17 באפריל 2019, בשעה 20:43

אני מתגעגע לשמוע אותך. משהו בי צמא למילים קושרות שאת יודעת ללהטט בהן:

“ולמה הקול שלך מתוק כל כך?"
"כדי שאוכל להחליש ולנצל אותך טוב יותר," את אומרת וממכרת אותי.

ולפעמים את נהנית להגיד לי דווקא "כבר", להניח אותי בצד, ממתין בדריכות לאישור המיוחל להתקשר ולשמוע אותך.

ולעתים, כשאת מאוכזבת, שנינו שותקים ואני חרד שלא אשמע ממך כבר.

לפני 4 חודשים. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 01:14

חשבתי שאני טוב, מתחשב, רגיש, כשרוני; אחד שכל אחת תשמח שיהיה לה. טעיתי:
את מראה לי כמה נמוך אני בסולם, כמה מאכזבות יכולות להיות מילים שאני ממהר לפלוט ומילים שאיני אומר. את פורשת בפניי מה עומד מאחורי התנהגות או אי-התנהגות שלי. רגע לפני גירוש ונישול, את מראה לי כמה אנוכי אני עדיין, ומציבה אותי שוב בהתחלה.

ואז את מתעלה מעל האתמול, בוחנת את התנהגותי מחדש ומאפשרת מקום לצמוח בו שוב, להוכיח עצמי בפניִךְ.

תודה שאת מראה
תודה שאת מורה ומורא

לפני 4 חודשים. שבת, 13 באפריל 2019, בשעה 02:53

כמה פעמים בשבוע, למרות הכל, אמר לפתע לבת-זוגו שהוא יוצא לאימון כושר. אחרי חימום ונסיעה קצרה על אופניו עצר, התקשר ושאל את הגבירה שלו מה בתוכנית האימונים היום.

לעתים ביקשה שייסע למקום מסוים ויחזור כמה פעמים, סתם כך, כשהיא מביטה בו מהמרפסת שלה בקומה השלישית. שעשע אותה לראות כמה התאמץ והזיע כדי לראות אותה שוב, לזכות לשמוע אותה אומרת ״יפה, שיפרת ב-10 שניות הפעם. שוב.״ דווקא כשהתייחסה אליו כחפץ, או טירון, התאמץ הכי הרבה.

לעתים זכה והיא הזמינה אותו לעלות אליה, שם נשכב מולה והחל לעשות שכיבות סמיכה או תרגיל אחר, או שהפסיק את האימון והחל לנקות, לעסות, לגרות, או לעמוד לרשותה בדרך אחרת. יאמר לזכותה שכל עוד שהה בביתה דאגה שלא ינוח, כאילו רצתה לנצל את זמנו עד תום, מתוך כעס חבוי על כך שהוא זמין לרשותה כה מעט פעמים בשבוע, או שאישה אחרת אומרת לו להוריד את הזבל בכל יום.

האימונים שלו, כאמור, לא היו סדירים – לא בזמן, ולא ברמת הקושי – אך תמיד אהב לשמוע את צחוקה המתגלגל מתנשא מעליו. דווקא בצחקוק הקטן שבקטנים היתה טמונה ההשפלה הכי גדולה. בצחקוק קטן, מופנם, הרגיש שהנה, נפלט לה צחוק שמסמן באופן אותנטי שהיא לא מאמינה שלכך הגיעו הדברים; שהנה גבר עושה עבורה דבר, שירות ממשי וללא תמורה. עם זאת, שניהם ידעו היטב שהיתה תמורה, הרי לא פעם הזדקר מכל משימה שהיתה מחלקת לו . נוסף לכך, צחוק ומילה טובה (או משפילה) — דווקא הם – הכילו כה הרבה בחובם: ״אתה הסנג׳ר שלי?״ היתה שואלת אותו, והוא, עצר לרגע מלשטוף את הרצפה, נתן למילים להדהד בתוכו שוב, אחר הרים כתפיים בהכנעה ואמר ״כן״ מהוסס, כמו לא היתה לו ברירה אחרת. ״כן, אתה השפוט המתוק שלי״ היתה נוהגת לומר-להשפיל ובמילים ספורות אלו היתה מבססת את מעמדה בקירבו, משפילה, וקושרת אותו אליה במילת חיבה. כך, כשהמוח שלו מגורה משלושה כיוונים שונים אלו, לא נותר לו אלא להגיד ״תודה״. משהו בתוכו רצה עוד מהקוקטייל המוזר הזה, שלא ייגמר האימון הזה. משהו בו רצה שתשתמש-תשחק בו עוד, בגופו בנפשו.

לפני 4 חודשים. שלישי, 9 באפריל 2019, בשעה 02:32

רגליך משחקות בנעלי-העקב, ובי.

משכלת, מפשקת, מרימה, מנדנדת נעל חלוצה למחצה ומעקמת, מתחככת, מסובבת לכל עבר כמו היתה סכין מהפנטת, נועצת ובוחנת מה מאלו מפלח ישירות את מוחי.