שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

ללא מילים

מחשבות ותמונות חיים, בהשראת המוזה שלי: אישה-אישה.
לפני יומיים. רביעי, 17 באפריל 2019, בשעה 20:43

אני מתגעגע לשמוע אותך. משהו בי צמא למילים קושרות שאת יודעת ללהטט בהן:

“ולמה הקול שלך מתוק כל כך?"
"כדי שאוכל להחליש ולנצל אותך טוב יותר," את אומרת וממכרת אותי.

ולפעמים את נהנית להגיד לי דווקא "כבר", להניח אותי בצד, ממתין בדריכות לאישור המיוחל להתקשר ולשמוע אותך.

ולעתים, כשאת מאוכזבת, שנינו שותקים ואני חרד שלא אשמע ממך כבר.

לפני 4 ימים. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 01:14

חשבתי שאני טוב, מתחשב, רגיש, כשרוני; אחד שכל אחת תשמח שיהיה לה. טעיתי:
את מראה לי כמה נמוך אני בסולם, כמה מאכזבות יכולות להיות מילים שאני ממהר לפלוט ומילים שאיני אומר. את פורשת בפניי מה עומד מאחורי התנהגות או אי-התנהגות שלי. רגע לפני גירוש ונישול, את מראה לי כמה אנוכי אני עדיין, ומציבה אותי שוב בהתחלה.

ואז את מתעלה מעל האתמול, בוחנת את התנהגותי מחדש ומאפשרת מקום לצמוח בו שוב, להוכיח עצמי בפניִךְ.

תודה שאת מראה
תודה שאת מורה ומורא

לפני שבוע. שבת, 13 באפריל 2019, בשעה 02:53

כמה פעמים בשבוע, למרות הכל, אמר לפתע לבת-זוגו שהוא יוצא לאימון כושר. אחרי חימום ונסיעה קצרה על אופניו עצר, התקשר ושאל את הגבירה שלו מה בתוכנית האימונים היום.

לעתים ביקשה שייסע למקום מסוים ויחזור כמה פעמים, סתם כך, כשהיא מביטה בו מהמרפסת שלה בקומה השלישית. שעשע אותה לראות כמה התאמץ והזיע כדי לראות אותה שוב, לזכות לשמוע אותה אומרת ״יפה, שיפרת ב-10 שניות הפעם. שוב.״ דווקא כשהתייחסה אליו כחפץ, או טירון, התאמץ הכי הרבה.

לעתים זכה והיא הזמינה אותו לעלות אליה, שם נשכב מולה והחל לעשות שכיבות סמיכה או תרגיל אחר, או שהפסיק את האימון והחל לנקות, לעסות, לגרות, או לעמוד לרשותה בדרך אחרת. יאמר לזכותה שכל עוד שהה בביתה דאגה שלא ינוח, כאילו רצתה לנצל את זמנו עד תום, מתוך כעס חבוי על כך שהוא זמין לרשותה כה מעט פעמים בשבוע, או שאישה אחרת אומרת לו להוריד את הזבל בכל יום.

האימונים שלו, כאמור, לא היו סדירים – לא בזמן, ולא ברמת הקושי – אך תמיד אהב לשמוע את צחוקה המתגלגל מתנשא מעליו. דווקא בצחקוק הקטן שבקטנים היתה טמונה ההשפלה הכי גדולה. בצחקוק קטן, מופנם, הרגיש שהנה, נפלט לה צחוק שמסמן באופן אותנטי שהיא לא מאמינה שלכך הגיעו הדברים; שהנה גבר עושה עבורה דבר, שירות ממשי וללא תמורה. עם זאת, שניהם ידעו היטב שהיתה תמורה, הרי לא פעם הזדקר מכל משימה שהיתה מחלקת לו . נוסף לכך, צחוק ומילה טובה (או משפילה) — דווקא הם – הכילו כה הרבה בחובם: ״אתה הסנג׳ר שלי?״ היתה שואלת אותו, והוא, עצר לרגע מלשטוף את הרצפה, נתן למילים להדהד בתוכו שוב, אחר הרים כתפיים בהכנעה ואמר ״כן״ מהוסס, כמו לא היתה לו ברירה אחרת. ״כן, אתה השפוט המתוק שלי״ היתה נוהגת לומר-להשפיל ובמילים ספורות אלו היתה מבססת את מעמדה בקירבו, משפילה, וקושרת אותו אליה במילת חיבה. כך, כשהמוח שלו מגורה משלושה כיוונים שונים אלו, לא נותר לו אלא להגיד ״תודה״. משהו בתוכו רצה עוד מהקוקטייל המוזר הזה, שלא ייגמר האימון הזה. משהו בו רצה שתשתמש-תשחק בו עוד, בגופו בנפשו.

לפני שבוע. שלישי, 9 באפריל 2019, בשעה 02:32

רגליך משחקות בנעלי-העקב, ובי.

משכלת, מפשקת, מרימה, מנדנדת נעל חלוצה למחצה ומעקמת, מתחככת, מסובבת לכל עבר כמו היתה סכין מהפנטת, נועצת ובוחנת מה מאלו מפלח ישירות את מוחי.

לפני שבוע. שני, 8 באפריל 2019, בשעה 09:39

למרות כל השנים, פתאום מולה אני מרגיש טירון, המלא בחששות וציפייה: לשאול על חייה הפרטיים מתוך סקרנות ולהסתכן בלהיות רק ידיד (״חמוד…״) או לתת לה לשתף ולשמור על ריחוק? להתבדח אתה לפעמים על נושא השליטה, או שהיא תיראה בכך חוסר רצינות? לשאול אותה על ההעדפות המיניות שלה או שמוקדם מדי לזה? לשאול אם אפשר להתקשר ולחכות לתשובה (הרשמיות מרגשת כשלעצמה) או להתקשר ודי, מתוך תקווה שההפתעה תמצא-חן בעיניה? אולי עדיף שלא, כי איתפס בעיניה כמתלהב-נודניק? איך אוכל להבטיח שלא תיראה בי רק כנוע חמוד ובלתי-מזיק, אלא גם אריה מבוייש ומלא רצון ומיניות? 


[גרסת השיר, או תקציר מנהלות:]
פתאום, מולה, 
אני מלא חששות וציפייה

לפני שבוע. ראשון, 7 באפריל 2019, בשעה 02:33

תפסת מקום בראשי:
אני נמשך מן החול אל אפשרויות מרגשות אתך.

לפני שבועיים. שישי, 5 באפריל 2019, בשעה 01:31

חלקנו מחפשים אותה: אישה גוערת, מענישה, משפילה. חלק מהעונשים וההשפלות נראים כמו משחק למצלמה או פרסים במסווה (״לקק״, ״נשק״, ״גמור עכשיו על הירך שלי, קדימה״), אך אני מתפלא לגלות איך אישה יכולה לשנות בכמה מילים בודדות את חוקי המשחק ולמנוע מאיתנו דבר שאנו צמאים לו כל-כך: למשל, ״לא לאונן היום״ (או חלילה: ״עד שאגיד לך״), או חמור מכך: ״אתך זה שונה; יש כבר אחר שמזיין אותי״. כל אלו מחווירים, בעיניי, לעומת הביטוי התמים לכאורה ״אני צריכה לחשוב על הדברים ולהסיק מסקנות,״ המכיל בתוכו גם את אכזבתה ממך וגם את האיום בפני גירוש מגן-עדן; את חוסר העניין שלה להמשיך להיות אתך בקשר.

בביטוי אחד היא ערערה את כולך ואתה מבועת: ״מה? אבל מה עשיתי? למה זה מגיע לי?״ חבל, עד שמצאת אישה שתעסיק אותך, עד שהתחלת לפנטז על האפשרויות שהיא תפתח או תסגור בפניך, והנה, עוד מעט והקשר יכול להיגמר חרף מאמציך, כי אתה לא מתנהג מספיק טוב בשבילה. הנורא מכל הוא שברגע זה נכנסת למצב standby (המתנה ליד[ה]) עד שהיא תסיים לחשוב על הדברים. לך אין שליטה; לה יש: רק היא תקבע מה יעלה בגורלך, אם תהא זו נזיפה, עונש קל או שמא גירוש (״תשמע, זה לא ילך ביננו״ הנורא). אולי, אולי תינתן לך הזכות להגיד איזה משפט להגנתך, בניסיון להשפיע על החלטת הגברת. נרעד, לחוץ, אתה כותב לה מיד מכתב מתנצל באורך הגלות, עם הגנה לכל טענה שלא תבוא. 

למחרת היא חוזרת אליך, אחרי שחשבה קצת. לאחר שיחת בירור קצרה, אתה מתכווץ בכסא מפוחד, מתחנן ומודה בהכנעה שאתה רוצה לתקן דרכיך ומתחייב לקחת על עצמך דבר מה נוסף מעתה ואילך (סיזיפוס). רק אז, היא נאותה ומחליטה לתת לך הזדמנות שנייה.

ראה איזה פלא! אתה הופך מאושר בן-רגע: אתה מאושר להיות זכאי (הפעם) לצעוד שוב אחריה ולהיות שלה. אך עוד דבר קרה — כמעט בלתי-מורגש: משהו בך השתנה אחרי ההרפתקה הזו: אתה פחות בטוח בעצמך מולה. אתה משתדל יותר בימים הבאים. אתה חרד, בידיה. אתה נתון לשיגיונותיה והערותיה מעתה. הלוא זה מה שרצית. מה שקיווית. הסתכל על עצמך: אישה מעירה לך דבר קט ואתה מיד חושש מגירוש. כך היא משנה אותך, אט-אט, מבפנים, החוצה.  

לפני שבועיים. רביעי, 3 באפריל 2019, בשעה 21:34

כוחן של מילים מעסיק אותי: כוחן של מילים שאישה שולטת/מודעת משתמשת בהן דרך-כלל או בכוונה, כדי להחליש, להכפיף, לסרס, אך גם לחזק את הגבר שמולה. למשל, מה יש במילים ״יש לי משימה בשבילך״ שנשמע כל-כך ארוטי בעיניי? האם זו המילה משימה, או שזה הצירוף ״משימה בשבילך״ שמזקירה את הכניעות שבי (ולא רק) כאילו אמרה בעצם ״אזיין אותך״? יש לי תיאורה שזה דווקא היחס, תשומת-הלב ממנה אליי, ואולי התהליך שהולך להתרחש, כמו היה בבחינת הרפתקה הלקוחה מחצר-מלוכה מן המאות שעברו, שגורם לי להתרגש ולהידרך עבורה. לאן תשלח אותי? כמה מאמץ יידרש ממני? האם אספיק לרצות אותה?

נראה ששני הצדדים מתרגשים וקשורים כבמחול אינסופי: האישה מבקשת דבר, ולאחר שבוצע נכון על-ידי הגבר הכנוע, נקשר משהו ביניהם: ״יפה מאוד. תודה. ייתכן ואיעזר בך שוב…״ היא אומרת, כדי לתת לו איזה פרס שיקשור אותו עוד קצת. מילים טובות הן שכר-הולם הרי, תחליף [זמני?] לנשיקה (גם פרס אחר יתקבל בברכה, כמובן, אך על-כך בפוסט אחר). בתגובה, גם הגבר הכנוע יודע להשתמש [או: להחזיר] במילים, והוא משתמש בהן כדי לתדלק שוב את המחול: ״או כן, השתמשי* בי שוב, בבקשה.״ אפילו משפט קטן שכזה אפשר לפתח לתיאוריה כמו למשל אותו ״או״ אגבי, ייתכן והוא משמש את הנשלט כרמיזה להתרגשות הארוטית שגרמו לו מילות התודה שלה. במקום ״היעזרי בי״ בתשובה לשאלתה, בחר הנשלט להגיד ״השתמשי בי״ כדי לחדד את העובדה שהיה רוצה שתיעזר בו שוב, אך בצורה גסה יותר מהמשימה האחרונה ששילחה אותו. בפעם הבאה, אולי אף יעז וייבחר בצירוף חריף יותר כמו ״נצלי אותי״.

״נראה. נראה.״ אומרת היא, כדי לא ליצור במוחו של הנשלט ציפייה (הפתעה זה חלק מהעניין). ״נראה. נראה.״ היא שוב חוזרת, אחר השהייה, כדי ליצור רושם שהיא אתו, בעוד היא חושבת בכלל אל משהו אחר.

לפני שנה. רביעי, 28 במרץ 2018, בשעה 09:48

בכמה מילים את מזניקה אותי לעשות בשבילך. עכשיו.
ובמילים מוקירות, את מלטפת וממכרת אותי, כשאני שב.

במילים חודרות, את משנה אותי –
חורטת מחדש מסלולי התנהגות.

איך, איך את אוהבת לדייק במילותייך,
דווקא כשאת שופטת ומגחיכה אותי תחתייך.

מי את [חושבת שאת]?

עוד

לפני שנה. רביעי, 21 במרץ 2018, בשעה 17:21

כשאני בדרכים, לפעמים אני קורא כמה פוסטים גנובים באתר, אך כשמבליחים להם פוסטים עם תמונות ארוטיות, חלקי גוף מהממים בעירומם,  אני ממהר לגלול את הדף, טרם מישהו יבחין ואסמיק מבושה.

לו רק יכלו הכותבים באתר לסמן תוכן כבטוח לקריאה בציבור או לאו.

אפשרות אחרת היא שהאתר יאפשר לקוראים לעבור למצב קריאה ללא תמונות [מביכות] (כפתור "ללא בושה*"?). 

 

* "ללא בושה" היא כותרת מבלבלת, כי המצב הטבעי של האתר מציג תכנים ללא בושה או עכבה, אך הקורא מעוניין במצב הפוך, שלא תיגרם לו כל בושה. יש לך רעיון טוב יותר?