ללא מילים

בוקר אפור וגשום. אני מלא תחושת החמצה בגלל אישה מיוחדת שהסתלקה בגללי, ונגעל מעצמי ומחיי הצרים. אני זועם על פחדנותי וחוסר התעוזה שלי להיות מי שאני רוצה בחיי: במקום לשפר את הקיים, לדבר באומץ עם בת הזוג וליצור קרע זמן-חלל שלם לעצמי, אני ממהר לברוח לכאן עם חלום להכיר אישה-אישה, להיקשר, ללמוד לצמוח, לחיות, ליהנות-לסבול, לציית ולשרת. קל לחלום, קשה למצוא, וקשה עוד יותר לברוא מציאות. אני נגעל מעצמי.