ללא מילים

כשאנימחוּבּראֵלַיִך

כשאנימחוּבּראֵלַיִךְ אני שיכור טועה בעולם חדש מופלא, גבר כל-יכול ואפס מהופנט.

וכשאֵינֵךְ – אדם תועה, מנוּתק,
חֲסַר-את על אוֹטוֹ-מַט.

בִּקְרָבַי

זה מעבר לגעגוע.
אני סובב ומרגיש כִּבְמַכָּה את הֵעָדרך.
מתקשה להאמין שאיני חֶלְקיק בעולמך.

את בִּקְרָבַי ובכל עֵבר עֲדַיִן.

צמא

קשיחותך, קפדנותך וחוכמתך
מְכַוְּצות ומחממות את לִבּי.

אני צמא להקשיב שוב היטב לצלילך המְכֻוָּן.

אני אִידְיוט שרותח על מידת טיפשותו. אידיוט שלא יודע לעקוב גם אחרי ההוראות הפשוטות ביותר ומגלה שִכחה מהר מכפי שחשבתי – במיוחד כשאני תמיד יכול לרשום אותן, כתזכורת, באמצעים פשוטים. 

אני טיפש במיוחד כי לעתים בחופזה, מתוך איזו קפריזה ואגוצנטריות, אני מכשיל עצמי שלא במתכוון כשאני מרשה לעצמי לצעוד במקומות שספק אם אני זוכר שהותרו לי, במקום פשוט ללכת ״על בטוח״, להמתין מעט, לגלות סבלנות – להוציא עצמי מהמשוואה.
 
יש בי היכולת, אני מאמין, אך אני מכשיל עצמי לעתים קרובות מכפי ששיערתי. 

אני אידיוט בוכה, לא כמו, משום שאיבדתי אותך
ועוד כך.

אני נאבק בקריאת ספרות מתורגמת, 
מגבב ומדביק עבורך שברי רגש ומחשבה,  
ואז את מגיעה עם העברית המדַיֶּקֶת שלך, 
ומְסַיֶּפֶת אבחנות ללא פסיק מיותר
הַיְשֵׁר אל… אַיי!
מקצרת, מְחַוֶּטֶת תובנות מחדש.

כואב אפרושׂ ארים יָדַי

אהבתי את הקטע הבא מתוך ״בְּשולי הנוחות״, סַייַקה מוּרַטה, שבו נוצרת ברית מוזרה בין אישה בעלת מוגבלות כלשהי להתנהלות בחברת אנשים ויכולת ניתוח חדה של התנהגויות לבין טיפוס בטלן שהכירה בעבודתה ומתנגד לקוד החברתי שמעודד אותנו לעבוד, להרוויח יותר, ולהוליד ילדים. שניהם מסכימים כאן לרעיון שלה שיעבור להתגורר בדירתה הקטנה:

״ אני רוצה שתסתירי אותי מהעולם. לא אכפת לי שתשתמשי בי ותספרי עליי לכל העולם, אבל אני עצמי רוצה להישאר כאן חבוי לתמיד. נמאס לי שזרים גמורים מתערבים לי בחיים.״

…

״זאת מין עסקה, אבל לא תצטרכי לתגמל אותי. כל עוד תתני לי להיות כאן ותספקי לי ארוחות.״

״… אני מניחה שאין טעם לדרוש ממך להשתתף בהוצאות כל עוד אין לך הכנסה. גם אני תפרנית ואני לא יכולה לתת לך כסף לארוחות, אבל אני אשאיר לך אוכל בקערה.״

״מה?״

״זאת הפעם הראשונה שיש לי מין חיית מחמד בבית.״

שיראבה הזעיף פנים על מה שאמרתי , אבל התעשת מייד. ״מה שתגידי,״ אמר בשביעות רצון עצמית. ״ואם כבר מדברים על אוכל, לא אכלתי כלום מהבוקר.״

חשבתי שיהיה לי קל וטבעי להיות נשלט-משרת כנוע שמצליח להצטיין, ובכך להתחמק מעונשים ונזיפות, אך טעיתי: כל מילה או התמהמהות עלולות להכשיל; כל צעד או עמידה במקום.

ועם זאת, התנועה עדיפה.

זֶמֶר נוֹשָׁן
אַף אֲנִי לֹא רָצִיתִי. וְשׁוּב
זֶה עָלָה מִתּוֹכִי כֶּעָשָׁן
וְאָכַל אֶת עֵינַי בְּאֵדָיו הַמָּרִים.
אוֹתוֹ זֶמֶר נוֹשָׁן!

וַאֲנִי הִתְקוֹמַמְתִּי. וְשׁוּב
לֹא עָמַד לִי כֹּחִי,
עִקְבוֹתַי הוֹלִיכוּנִי
חֲזָרָה אֶל הַכְּלוּב.

וְהִנֵּה אָנֹכִי –
צִפּוֹר סַסְגּוֹנִית וּפְתַיָּה –
עַל כָּרְחִי
מְזַמֶּרֶת זֶמֶר יָשָׁן
עַל אֲשֶׁר לֹא הָיָה.

כֹּחַ הרצון מזדקף באחת לשמע הנחיותיִךְ התַּמציתיוֹת;
הֶרְגֵּלִים מְגֻנִּים נֶאֱלָמִים בְּפָנַיִךְ.

אֵיני מֵבין כֵּיצַד
שִׁנִּית בִּי דבר.

״הכלב פשוט נותן את כולו לטובת החברותא; הוא נלהב לעשות שמיניות באוויר אם מדובר באיזה משחק משותף. […] הכלב הוא כמו אדם רגיל. או אדם יוצר: יש בו משהו שפונה תמיד אל הזולת, אל כל הזולת כולו; הוא לא חי למען עצמו. בדיוק כמו ששחקן לא היה יכול לשחק רק בשביל הראי; כמו שמשורר לא יכול לכתוב טורים רק בשביל עצמו; כמו שצייר לא היה מצייר ציורים רק כדי לתלות אותם בפניהם אל הקיר. בכל דבר שעִמו אנו, בני האדם, משחקים באמת ובתמים ומעומק הלב — גם בו נמצא תמיד המבט הדרוך, הדורש עניין והשתתפות של הזולת, של כל אותה להקה אנושית אדירה ויקרה.

״וגם אנחנו נלהבים לעשות שמיניות באוויר.״

מתוך: קארל צ׳אפק, ״על הדברים הקרובים – הולמסיאנה וטקסטים נוספים״

הרבה יצירות מוסיקליות נכתבו בהשראת נשים. מעניין שלפעמים מילה (או שתיקה/סירוב) של אישה שמעריכים ואוהבים יכולה להוביל ליצירה.
גם אני חוטא בכך לעתים, עדיין.

בתוכנית האחרונה של ״קונצרטים מוסברים״ של קול המוסיקה השמיעו רסיטל אור ירח: למדתי מאסתרית בלצן המוכשרת כמה דברים על סונטת אור-הירח מאת בטהובן – כמו על משאת הנפש שלו לתלמידת פסנתר צעירה עם ראשי התיבות GGG – וכן על קישורים בין היצירה ליצירות אחרות, גם הן קשורות לנשים בדרך זו או אחרת, דוגמת פנטזיה אימפרופטו מאת שופן, אור הירח מאת דבוסי, וגם שיר של החיפושיות שכתב לנון ליוקו אונו. 

האזנה מרתקת, לדעתי: https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=129044

לא מעט כתבו על הסבל שנגרם להם בגלל הסגר הקורונה; כבר לא יכולים להיפגש או לשָׂחֵקס. פרט למחסור באוויר, אני לא סובל כל-כך. האם זה בגלל שלא איבדתי דבר בחוץ פרט לנשים שראיתי, רציתי ושכחתי מהן בסוף נסיעה בתחבורה ציבורית? האם אני מְבוּיָת יותר, כנשוי שלא יוצא דַי או ששכח שאפשר?

האם למדתי להעריך כוחן של מילים, ואף להסתפק בהן? אולי אני רק איטי יותר, וזה רק עניין של זמן עד שגם אני אתפקע ואתגעגע למרחבים גדולים יותר ולאינטראקציה אנושית, אמיתית ונוגעת.