אהבתי את הקטע הבא מתוך ״בְּשולי הנוחות״, סַייַקה מוּרַטה, שבו נוצרת ברית מוזרה בין אישה בעלת מוגבלות כלשהי להתנהלות בחברת אנשים ויכולת ניתוח חדה של התנהגויות לבין טיפוס בטלן שהכירה בעבודתה ומתנגד לקוד החברתי שמעודד אותנו לעבוד, להרוויח יותר, ולהוליד ילדים. שניהם מסכימים כאן לרעיון שלה שיעבור להתגורר בדירתה הקטנה:
״ אני רוצה שתסתירי אותי מהעולם. לא אכפת לי שתשתמשי בי ותספרי עליי לכל העולם, אבל אני עצמי רוצה להישאר כאן חבוי לתמיד. נמאס לי שזרים גמורים מתערבים לי בחיים.״
…
״זאת מין עסקה, אבל לא תצטרכי לתגמל אותי. כל עוד תתני לי להיות כאן ותספקי לי ארוחות.״
״… אני מניחה שאין טעם לדרוש ממך להשתתף בהוצאות כל עוד אין לך הכנסה. גם אני תפרנית ואני לא יכולה לתת לך כסף לארוחות, אבל אני אשאיר לך אוכל בקערה.״
״מה?״
״זאת הפעם הראשונה שיש לי מין חיית מחמד בבית.״
שיראבה הזעיף פנים על מה שאמרתי , אבל התעשת מייד. ״מה שתגידי,״ אמר בשביעות רצון עצמית. ״ואם כבר מדברים על אוכל, לא אכלתי כלום מהבוקר.״