ללא מילים

לא מעט כתבו על הסבל שנגרם להם בגלל הסגר הקורונה; כבר לא יכולים להיפגש או לשָׂחֵקס. פרט למחסור באוויר, אני לא סובל כל-כך. האם זה בגלל שלא איבדתי דבר בחוץ פרט לנשים שראיתי, רציתי ושכחתי מהן בסוף נסיעה בתחבורה ציבורית? האם אני מְבוּיָת יותר, כנשוי שלא יוצא דַי או ששכח שאפשר?

האם למדתי להעריך כוחן של מילים, ואף להסתפק בהן? אולי אני רק איטי יותר, וזה רק עניין של זמן עד שגם אני אתפקע ואתגעגע למרחבים גדולים יותר ולאינטראקציה אנושית, אמיתית ונוגעת. 

בבסיס אני מחפש יחס אנושי, להיות מיוחד ומועדף בעיני אישה דומיננטית יודעת-כל[יות]. לכן, אני מנסה להיות טוב כפי יכולתי – להצטיין. אני יודע שאיני מושלם וחשוף לנזיפות והשפלות כשאני טועה או לא מתנהג כמצופה, כדרך להשתפר, אך איני מונע מהצורך להיענש או להיות מושפל.

נפשי נכרכת לאור יחס ואינטימיות מול אישה-אישה, במחול מרחיק ומקרב שאיני שולט בו, אלא מתמסר אליו.

תמונה יפה בספר ״המשורר והחשפנית״ מאת אלי שמואלי מתארת בתמצות ודיוק מרשימים את הדינמיקה ויחסי הכוחות בין חשפנית למשורר שיושבים בבית-קפה אחרי שהחלו להתראות, וביניהם לאישה-גברת זרה על הבר. המשורר מתחיל לעשן בתוך בית-הקפה בעידוד בת-זוגו החשפנית, אך האישה על הבר מבקשת ממנו בנימוס ובחיוך להפסיק. בת-הזוג מגוננת מיד, בעוד המשורר שותק עד לסוף התמונה, מעין צופה במתרחש:

"סליחה, אדוני, אכפת לך לא לעשן כאן?"

… והיא הסתכלה עליי וחייכה. …

עמליה [החשפנית] אמרה: "מותר לו לעשן פה אם הוא רוצה." האישה ענתה: "חמודה, הוא כבר ילד גדול והוא יכול לעשות מה שהוא יחליט.״

...

המשכתי לעשן. ראיתי את הגברת קמה, ניגשת אלינו לשולחן. היא הייתה לבושה בשמלת עטלף יפהפייה בצבע של לגונה טרופית, ועל החזה שלה בהקה מחרוזת פנינים בעמימות מסתורית. היא באמת הייתה אישה מרשימה. היא לקחה את הסיגריה מבין האצבעות שלי. "אדוני, אתה תצטרך ללמוד לכבד את זה כשאישה מבקשת ממך משהו." אז היא טבלה בשבילי את הסיגריה בתוך הקפה. היא דיברה בחיוך נעים, שובה לב. היה אפשר לראות שפעם הייתה אישה יפה מאוד, זה זהר מתחת לקמטי האושר שעל הפנים שלה. היא הסתובבה וחזרה למקום שלה.

בתגובה, עמליה קמה ומבקשת מים מהבר רק כדי להתיך אותם בפני האישה, שנשארת רגועה ולא מגיבה על-כך פרט לחיוך. כשבן-הזוג שואל את עמליה למה עשתה כך, היא משיבה כי אכפת לה ממנו וגם "כי היא חצופה". ההתנהגות של החשפנית אולי מתלהמת, פזיזה ונקמנית אך מגוננת וזה גורם לו להעריץ אותה: "היא שילבה את המרפק שלה בשלי. הצצתי אליה, ובאור האחרון של היום היא נראתה אפילו יותר יפה מכפי שחשבתי."

קטע הפרוזה הזה גרם לי לחשוב איך המציאות מורכבת יותר: יש היררכיה של יחסי-כוח – לא מערך ״פשוט״ ויחיד של שולטת-נשלט. איך בשניות, בכמה מחוות ומשפטים, נחרצים יחסי-כוחות בעולם הלא בטוח, ללא הסכמתך, וללא מנצחים של ממש. כמה עוז היה לאותה אישה לעשות מעשה, לקחת את הסיגריה,  ולדחוף אותה אל תוך הקפה. האם אני הייתי צופה או מגיב? הייתי מספיק להגיב בכלל?

״מוכר בפתח חנות מנסה להיראות אדיש, … כשאישה יפה נעצרת מול הסחורה, … היא תקנה? לכל אדם יש משהו שהוא מייחל לו בכל מאודו, וכשהדבר הזה מגיע הוא קופא, מפחד לשרוף אותו בתאוותו. המוכר השתדל להסיט את המבט, לא להבריח את הקונה, והיא סובבה אליו את התחת היפה שלה והמשיכה בדרכה.״ (מתוך: המשורר והחשפנית, אלי שמואלי)

משהו מהקיפאון הזה קורה גם לי, עדיין, מול אישה מרשימה: רוצה להתקרב אך מתוך פחד לפספס משהו אני קופא ואיני יודע איך להתנהג: האם תאוותי שקופה בפניה? איך אוכל להתקרב, להחמיא מבלי להישמע סוטה, נודניק, סמרטוט, ובכל זאת, לרמוז לה שיש בי עניין? איך אוכל להראות לה שאני לא כל אחד (כמה מתנשא מצדי)?

אני נזכר בביישנות ימי-הנעורים שלי: הייתי נוסע הרבה במוניות ואוטובוסים ומקווה ״להתחיל״ עם נערה-אישה אך קופא לאורך כל הדרך, מקווה שהיא תיזום.

אני מסנן הודעות אנושי: מטאטא מעיניה הודעות קצרות ובוטות שחלקכם כותבים לה. מעניין שדווקא בעידן דיגיטלי-אוטומטי-חכם, היא מפיקה הנאה ממאמץ אנושי. דקת עבודה שלי היא דקת רווחה עבורה.

מדי שבוע אני מדווח לה בקיצור כמה הודעות חסכתי ממנה השבוע וגומע כל מילה ממנה כדלק: "עבודה טובה. בטוח שאתה רוצה להמשיך? תראה אותך – במקום לזיין, אתה מסנן." במשפט אחד היא מראה דאגה מסויימת, מתגרה ומשפילה, ומעוררת את קִנְאתי המדרבנת אותי להמשיך לעבוד בשבילה.

עכשיו כשיש לה יש אוטו, טלפון מזכיר וחכם שיודע גם לכתוב את דבריה, רובוט חכם שמנקה אחריה, חנויות מקוונות, שירותי משלוחים ודואר רשום, היא פחות צריכה אותי.

מדי פעם, לשעשוע, היא עורכת תחרות ביני ובין טכנולוגיה לבחירתה רק כדי לראות אותי מתאמץ, נלחץ ומושפל לנוכח איטיותי לעומתם. עם זאת אני עדיין בטוח בכישוריי ומתמוגג מהנאה כשהיא עוסקת בי, בשר ודם הסמוך על שולחנה, ומתעלמת מהמכשירים האחרים, הרוטטים בתחנונים לתשומת לבה.

עכשיו כשגם לה יש אוטו, טלפון ורובוט חכם, חנויות מקוונות ודואר רשום היא פחות צריכה אותי.

...

קוּמִי, עוּרִי,
שְׁבִי מִלְפָנַי מֵאֲחוֹרַי מִצְּדָדַי וּמֵעָלַי.

שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי,
[שְׁבִי] לִבִּי בְּיָדַיִךְ.

אני עובד על שולחנה, לצִדה, עוסק בענייניי אך זמין לבקשותיה. כמה מסעיר הקשר הבלתי-אמצעי מולה: לראות את עיניה זוממות ואת ידיה משחקות בשערה, לשמוע את קולה האיטי, הבוטח, ולהיות מופתע מולה – לא מול הודעת טקסט – לבצע את בקשתה בו במקום, חשוף בפניה.

עובד על שולחנה ותחתיו, איני יכול להסיר את המבט מרגלה המקומרת המתנודדת מול עיניי, נוגעת לא נוגעת בחוד נעלה, מתגרה או מדייקת מיקומה של בעיטה ממשמשת. מהופנט, אני מודה על זמן המשחק והלימוד שהיא מקדישה לי לפרקים.

רצית לעשות עבורה, אך מה חשבת לעצמך? שהיא תתרפק על השירות הזניח שעשית עבורה ותציע לך קפה או תשאל מה רצונך בתמורה? – היא הרי מורגלת שמשרתים אותה, שמחזרים אחריה. נוסף על כך יש לה גם דרישות, על כן אל תתפלא אם תחשוף בפניך ביקורת במקום תודה או ירך, או אם פשוט תשתוק למראה התאמצותך.
האין זה מה שרצית? אישה קשה מעט, לא מתרצה בקלות, אישה מתזזת, נוזפת, משפילה מעט? הרי לך. דמותך המשתקפת מנזיפתה נראית רע מאוד בעיניך.

עכל את שקרה, גמור באיזו פינה אם תרצה, הסדר נשימתך ושפר התנהגותך בטרם תבקש ממנה לשוב להשתמש בך, מכור שכמותך.