תמונה יפה בספר ״המשורר והחשפנית״ מאת אלי שמואלי מתארת בתמצות ודיוק מרשימים את הדינמיקה ויחסי הכוחות בין חשפנית למשורר שיושבים בבית-קפה אחרי שהחלו להתראות, וביניהם לאישה-גברת זרה על הבר. המשורר מתחיל לעשן בתוך בית-הקפה בעידוד בת-זוגו החשפנית, אך האישה על הבר מבקשת ממנו בנימוס ובחיוך להפסיק. בת-הזוג מגוננת מיד, בעוד המשורר שותק עד לסוף התמונה, מעין צופה במתרחש:
"סליחה, אדוני, אכפת לך לא לעשן כאן?"
… והיא הסתכלה עליי וחייכה. …
עמליה [החשפנית] אמרה: "מותר לו לעשן פה אם הוא רוצה." האישה ענתה: "חמודה, הוא כבר ילד גדול והוא יכול לעשות מה שהוא יחליט.״
...
המשכתי לעשן. ראיתי את הגברת קמה, ניגשת אלינו לשולחן. היא הייתה לבושה בשמלת עטלף יפהפייה בצבע של לגונה טרופית, ועל החזה שלה בהקה מחרוזת פנינים בעמימות מסתורית. היא באמת הייתה אישה מרשימה. היא לקחה את הסיגריה מבין האצבעות שלי. "אדוני, אתה תצטרך ללמוד לכבד את זה כשאישה מבקשת ממך משהו." אז היא טבלה בשבילי את הסיגריה בתוך הקפה. היא דיברה בחיוך נעים, שובה לב. היה אפשר לראות שפעם הייתה אישה יפה מאוד, זה זהר מתחת לקמטי האושר שעל הפנים שלה. היא הסתובבה וחזרה למקום שלה.
בתגובה, עמליה קמה ומבקשת מים מהבר רק כדי להתיך אותם בפני האישה, שנשארת רגועה ולא מגיבה על-כך פרט לחיוך. כשבן-הזוג שואל את עמליה למה עשתה כך, היא משיבה כי אכפת לה ממנו וגם "כי היא חצופה". ההתנהגות של החשפנית אולי מתלהמת, פזיזה ונקמנית אך מגוננת וזה גורם לו להעריץ אותה: "היא שילבה את המרפק שלה בשלי. הצצתי אליה, ובאור האחרון של היום היא נראתה אפילו יותר יפה מכפי שחשבתי."
קטע הפרוזה הזה גרם לי לחשוב איך המציאות מורכבת יותר: יש היררכיה של יחסי-כוח – לא מערך ״פשוט״ ויחיד של שולטת-נשלט. איך בשניות, בכמה מחוות ומשפטים, נחרצים יחסי-כוחות בעולם הלא בטוח, ללא הסכמתך, וללא מנצחים של ממש. כמה עוז היה לאותה אישה לעשות מעשה, לקחת את הסיגריה, ולדחוף אותה אל תוך הקפה. האם אני הייתי צופה או מגיב? הייתי מספיק להגיב בכלל?