לפני 4 שנים. 3 בפברואר 2020 בשעה 7:34
אני עובד על שולחנה, לצִדה, עוסק בענייניי אך זמין לבקשותיה. כמה מסעיר הקשר הבלתי-אמצעי מולה: לראות את עיניה זוממות ואת ידיה משחקות בשערה, לשמוע את קולה האיטי, הבוטח, ולהיות מופתע מולה – לא מול הודעת טקסט – לבצע את בקשתה בו במקום, חשוף בפניה.
עובד על שולחנה ותחתיו, איני יכול להסיר את המבט מרגלה המקומרת המתנודדת מול עיניי, נוגעת לא נוגעת בחוד נעלה, מתגרה או מדייקת מיקומה של בעיטה ממשמשת. מהופנט, אני מודה על זמן המשחק והלימוד שהיא מקדישה לי לפרקים.