לפני 8 חודשים. 3 באפריל 2024 בשעה 13:13
מחד אני נמשך לקור ולקשיחות, לאישה חדה, מרסנת ובלתי מושגת שמפשפשת עמוקות בנפש האדם שמולה. מוזר ככל שזה יישמע, למדתי שעם או מייד לאחר הכאב באה משיכה (התמכרות?) לחוות שוב, להקשיב רק עוד קצת לאמת-פיה תוך תקווה לקשר ממשי וכואב – קלוש ככל שיהיה. מנגד אני נמשך להתבוסס ברוך ובחיבת אישה מבריקה ודואגת; להתיישב ולרוות נחת לרגע כי מצאתי חן ומקום לתת בו יד ואת עצמי; להתאהב בעומדי נוח.
האם אפשר לצעוד למרחקים עם רוך וחיבה בלבד? או עם קור וקושי בלבד? האם רוך מרדים, וצפוי להימאס על אחד הצדדים? האם קור מעיר אומנם, אך צפוי לשבור את הנפש? הישנה דרך אמצעית? לעזאזל! יחסים הם דבר מסובך; כולי פליאה ממי שמצאו תשובות חלקיות, ומנשים שלמדו איך לשלוט בדרכים [ה]שונות לאורך זמן.
