מדהים אותי איך אנשים מן ההווה ומן העבר נטמעים בנו, כמוסים בתוכנו – לפחות חלקיקים מהם. זו יכולה להיות דמות מטפלת כמו הורה, מורה, או דמות דומיננטית בחיינו שהיינו בקשר ארוך ומשמעותי איתה, ובעצם כל מי שפגשנו והותירו בנו רושם. אולגה סמיונובנה בסיפור "נשמונת" של צ׳כוב היא דוגמה קיצונית לכך: היא עוטה על עצמה לגמרי את תחומי העניין, את המחשבות ואת ההעדפות של בני-הזוג בחייה. לעתים גם אני מאמץ התנהגות או הלך מחשבה של דמות משמעותית בחיי. למשל לא מזמן שאלתי מישהו בעבודה דבר בביטחון רב שאופייני לאישה אחרת שהיכרתי מאשר לי. בפעמים אחרות זיכרון של שׂיחה או של חוויה מתעורר לחיים, בועט ומתערב במחשבתי. יש בכך משהו נעים ומפחיד כאחד – בנצירת הרגעים ובטביעת (השתלטות?) תכונה אחרת בי. ובכל רגע כזה יש געגוע לאותה דמות; קפיצה לעבר כדי להפיח [ל]רגע חיים.
נהוג לומר שאנחנו סך כל החוויות שלנו, אך בית בשיר ״הפסד״ של יונה וולך מתוך ״שירים אחרונים״ נראה לי מתאים לתיאור קשר שנצרב בנו יותר מכל סטירה:
אז אנשים
עוזבים
אחד את השני
באמצע הדֶּרֶך
ולא שוכְחים
אחד את השני
בַּסּוֹף