ללא מילים

הכל התחיל משיעול קל, לפני מספר ימים. השתעלתי, כחכחתי והיא נדרכה: "שלא תעז להיות חולה עכשיו." השתעלתי שוב, ללא שליטה, מוחא ללא מילים, ולמחרת כבר הפציע החום. מאז אני חולה, פטור מכל משימה; גבר חופשי לנוח.

מזמן לא הייתי חולה. אמנם אני סובל והגוף כואב, ללא קשר אליה, אך אני נהנה לראות מהצד כיצד הבית מתנהל בלעדיי, בזמן שאני נח: מבעד לצמרמורות, כאבי-הראש והשרירים, אני עוקב מהספה באדיקות אחר אחוריה הרחבים והעגולים המכונסים במכנסיים צמודים (tights), משנים צורתם בכל פעם שהיא מתכופפת לסל הכביסה. לפעמים אני מצליח לראות מהמיטה את כל גופה רוקד ליד הכיור בזמן שהיא שוטפת כלים. מכל פעם שהיא מגישה לי תה למיטה אני מפיק הנאה ילדותית כמעט: "תשתה, תשתה את התה. זה יעשה לך טוב," היא נאנחת אחרי שהיא מניחה את כוס התה על השידה. אני משתעל – משתעל ונהנה משירות החדרים. היא מנשקת את ידי ברוך, מניחה יד על מצחי ושואלת שוב ושוב "איך אתה מרגיש?" מלא כוונה; לא "מה נשמע" סתמי שמרוב שימוש כבר לא ברורה משמעותה של המילה "נשמע". אוי, כן, אני בגן-עדן – חולה. מרוב הנאה אני מתחיל לחשוש שארגיש אשמה, אך הדבר היחיד שמקלקל לי את ההנאה הוא הגוף, שדווקא עכשיו לא מעוניין במגע ורק רוצה לנוח; מתרחק מענייני-תשוקה.

ובכל זאת, יש לה שיטות להטעות את הגוף שלי: אם בדרך כלל היא דואגת, עד כמה שניתן, למנוע ממני עונג עצמי, עכשיו היא זו שבכל לילה משחילה יד מגששת מתחת לשמיכת הפוך ולוחשת לי שאני חייב להזיע, כדי להוריד את החום. אני מנסה לחמוק מידה, נאנח, משחק אותה קשה להשגה או לא מעוניין במגע, אך היא אוחזת בי במיומנות ובעקשנות. כמה חבל שבשל המחלה אני ריק מתשוקה, כמעט חסר-תחושה, אך משהו בסופו של דבר מתעורר בי על-ידה.

ואז, בעודי מתחמם, היא שואלת בתמימות "רוצה שאניח לך?" תוך שהיא עוזבת אותי לרגע, זקור בחושך שמתחת לשמיכה. באופן בלתי-נשלט האגן שלי מתרומם, מחפש להשתחל שוב אל חור ידה המאולתר – תנועה שרק מוכיחה לה שאני רוצה עוד. באותו רגע אני מרגיש בריא, חזק ומלא תשוקה ויחד אתם, כבר למדתי, מגיעה הרעבה מצדה, שלא מותירה לי ברירה אלא להביט בעינייה, מלא תחינה. היא מתענגת על כוחה זה, כמובן, אך לא מותחת אותי כהרגלה. היא משיבה את אחיזת ידה הרפויה, נועצת בי מבט המזמן את הצפוי מראש, ומעודדת אותי בהנהון קל, כמו הייתי ילד: "כן, תוציא את הכל. קדימה." כמה תנועות קלות מצדה, אני מתמסר, רועד לרגע בידה, והופ! הנאה מציפה את גופי ומטפטפת על בטני.

לאחר שהקסם פג, זיעה מציפה את גופי מתחת לשמיכה. את מקום ההנאה תופסים במהירות שוב הכאבים, שממהרים לבעוט ברקותיי. היא מתבוננת בכאביי מהצד, מחוייכת, ושרה לי שיר ערש:

"עוד מעט תהיה בריא,
עוד מעט תהיה שלי.
עוד תזיע שוב ושוב,
בדיוק כמו פעם, בשבילי."

ובעודי נרדם לקולה המהפנט, אני מתפלל רק שלא תידבק; שלא תידבק.