ורוניק = אהבה

החג הלבן צהוב, החג הזה תמיד מתקשר לי עם חולצות לבנות וקש, זה חג שאני הכי אוהבת.
כילדה זה החג שבו הינו רוקדים על הבמה עם שמלות לבנות, זרים על הראש וסלים בידיים. נשמע כמו סרט אבל זה היה בדיוק ככה , חבילות קש בכל מקום, עגלות וטרקטורים מקושטים בפרחים וענפים, עגלים ואפרוחים, מוזיקה שמחה, הרבה שוקו/מוקה ומאכלי חלב.
שבועות בעיניי זה ה- חג.
כבר כמה שנים שאני לא חוגגת את החג הזה (כל פעם מסיבה אחרת)
שבועות בבית (הכוונה בבית של ההורים בקיבוץ) אוח (אנחה פולנית), שבועות פותח את העונה של לשבת בחוץ על הנדנדה בסביבות השעה 17:00, עצי הפקאן הענקיים עושים צל קריר, ברקע רואים את השדה, בדרך כלל זורעים שם חמניות אבל השנה אני חושבת שיש שם חומוס.
לזה אני הכי מתגעגעת,
בדרך כלל בשבועות פותחים את הבריכה.
הייתי הולכת לבריכה בשעות שאין הרבה אנשים. נהנת מהניגודיות של השמש והמים הקרים. יושבת לי במים על פנימית ישנה של גלגל טרקטור ענק. והכל שקט, שקט סביבי. פה ושם איזה זימזום של דבורה או ציפור שבאה לשתות מים, "שקט שקט שקט מופתי...."
בסביבות 16:00 כשהמשפחות עם הילדים הקטנים באות אני מתקפלת לי והולכת לכיוון הבית של ההורים, הולכת באיטיות נהנת מתחושת החופש. עושה מקלחת זריזה, לובשת את החצאית ההודית שלי, לוקחת כרית, שמיכת פיקה, קולה קרה וספר טוב, נשכבת מתחת לעצי הפקאן (לפעמים הספר הוא סתם קישוט) בשעה הזאת כבר לא חם, והגוף עדיין קר מהבריכה, יש בריזה נעימה. זה ממסטל לשכב על הגב. להסתכל על משחק השמש והרוח בעלים הבהירים של הפקאן. רק בן אדם אחד מכיר ויודע איפה המקום הקסום הזה, רק בן אדם אחד שיתפתי בקסם של אחה"צ מתחת לפקאן. זה מקום שכייף ללכת אליו לבד אבל כייף היה לי לגלות את הסוד הזה לחברה הכי טובה שלי, לשכב ככה ביחד על הגב, לפטפט, לצחוק ולדבר על הא ודא ועל דברים שברומו של עולם.
מי יודע אולי בחג שבועות הזה נלך לבריכה, ואולי אפילו נשב מתחת לפקאן...