הסיפור נכתב איפשהו באמצע שנת 2005
******************************************************************
לא היה לי רעיון! לא האמנתי, נגמרו לי כל הרעיונות... איך זה יתכן??? הכתיבה היא כל חיי, פרנסתי,
הדבר היחיד שבזכותו יש לי אוכל בבית. מה אני אעשה?
הסתכלתי על השעון במחשב, השעה הייתה שש בערב וקצת, זה אומר שנשאר לי פחות מיממה להשלים סיפור מעניין ומותח, או שאני יכול להפרד מעבודתי.
כאב ראש התחיל להתפתח בקודקודי באופן מבשר רעות, לרוב הסיפור שלי מוכן לפחות שבוע לפני המועד הסופי.
הכנתי לעצמי עוד קפה, שחור וחזק עם טיפת אלכוהול. הלילה אסור לי לישון, אני חייב לסיים את הסיפור, אך ראשית עלי להתחיל אותו... הוצאתי קופסת סיגריות מהמגירה, פתחתי אותה והדלקתי לעצמי סיגריה, מחליט שבמקרים קיצוניים כמו זה אפשר לשכוח שהפסקתי לעשן. משהו שקרה הרבה מאז... טוב, מאז שהפסקתי לעשן.
בהיתי במסך שעה ארוכה, מחכה לרעיון שאולי יקפוץ לראשי, אך אחרי שהמאפרה עלתה על גדותיה מרוב בדלים, המים בקומקום נגמרו בפעם השלישית מרוב הקפה ועיני הפכו לאדומות כדם מהמסך של המחשב, הדבר היחיד שקפץ לי לראש היה כאב עצבני מאין כמוהו.
החלטתי לעשות הפסקה קטנה, אולי לקרוא עיתון... התיישבתי על הכורסא ועיינתי בכותרות, רצח פה, אונס שם, מישהו דקר, מישהו מת ממחלה סופנית, רוצח סדרתי השתחרר מהכלא בגלל טעות דפוס בכתב האישום... כרגיל.
זה מה שאנשים אוהבים לקרוא. כמובן שכל אחד יגיד שאין הוא נהנה מחדשות אלו כלל וכלל, הם חדשות מעציבות, מעצבנות ולעיתים מפחידות, אך הם היו מעניינות. אולי גם אני צריך לכתוב על הנושאים האלו?
אבל איך? לרוב אני כותב רק על הנושאים שאני מכיר באופן אישי, משתדל להגיע למאה אחוז דיוק בסיפורי, תמיד הקפדתי על זה. איני יכול סתם להמציא עובדות מהאויר...
התחלתי לקרוא בקפדנות כל כתבה של העיתון, משנן כמה שיותר פרטים, זה לא הספיק... קמתי וניגשתי למחשב, מדליק את האינטרנט, חיפשתי את כל הרפש של החדשות, את כל הרציחות הכי אכזריות, את כל האונסים המגעילים. כעבור כשלוש שעות הידע התאורתי שלי על הנושא גדל פי כמה וכמה, ראשי כבר היה סחרחר, מהישיבה מול המחשב או מהקפה המיוחד שלי?
אך עדיין, שוב, זה לא הספיק...
קמתי, לבשתי את מעילי ויצאתי אחוצה.
הסתובבתי ברחובות רוב הלילה, מנסה למצוא איזה רעיון, אולי לראות מקרה מעניין ולפתח אותו כסיפור, אך המזל לא האיר לי פנים. מה קרה לי?! תמיד הצלחתי למצוא משהו, תמיד היה לי על מה לכתוב, היש סיכוי שהיא זאת האשמה? היא עזבה אותי לפני שבוע... או שבועיים?
אבל אני לא מצטער על זה כל כך, יותר טוב לי ככה... מה אני צריך אותה בכלל?! היא סתם הפריע לי לכתוב, הציקה לי כל הזמן, לא נתנה להתרכז! ובכל זאת...
תנועה בזווית עיני ניערה אותי ממחשבותי, בחורה ככל הניראה, כי היה זה לילה חשוך, והפנסים בקושי פעלו. היא יצאה מבר, ולפי הליכתה היא הייתה שיכורה קלות. הסתכלתי עליה בריכוז, ועיני התרגלו לחשיכה, הייתה זאת היא! אותו שיער שחור ארוך וחלק, אותו גובה ואותה גזרה מדהימה.
ללא ספק זאת היא, הרי אין כאלו מושלמות פעמיים.
ללא רצון וללא פקודה ממוחי, רגלי נשאו אותי אליה, בשביל מה? אולי לבקש סליחה?
הגעתי אליה, תפסתי אותה בכתף וסיבבתי אותה, היא הסתכלה עלי כאילו אינה מכירה אותי...
תוך רגע היא נפלה אחורנית על הרצפה, הייתי מופתע כמוה כאשר הרגשתי כאב באגרופי.. הרי, לא אני פגעתי בה, נכון?
אך מתפקידי לנחם אותה, וידעתי איך.
נשכבתי עליה, והיא התחילה להתנגד, בכאילו. אני לא רגיל למשחקים כאלו, אבל מילא, בשבילה אני מוכן לשחק. שיתפתי פעולה וריתקתי לה את הידיים.
בזמן שאני מחזיק בידי האחת את שני ידיה התמירות, ידי השניה גלשה במעלה רגליה, מתחת לחצאית, ומשיכה חזקה קרעתי את תחתוניה ממנה, הבד כניראה לא היה איכותי מידי, אני יקנה לה תחתונים טובות יותר.
הפשלתי את מכנסי וחדרתי לתוכה, כמה זמן חיכיתי לרגע הזה, כמה זמן! כל אותו זמן היא התנגדה וצעקה, כמובן, הרי היא שחקנית טובה, אין כמוה...
גמרתי. זה היה כל כך טוב.
היא גם הייתה עייפה ומרוצה כמוני, שכן עכשיו כל מה שעשתה הוא לשכתב בשקט ולרעוד קלות.
ליטפתי אותה, את פניה, איזה יפה היא הייתה, ידי עברו על פניה ונעצרו על צווארה, איזה צוואר עדין וחלק, משום מה נעצרתי להעריץ את צווארה, לוחץ בחיבה בידיי. היא הפסיקה לרעוד. נרדמה?
לא, עיניה היו פקוחות, אך למה היא לא זזה?
קמתי מעליה והסתכלתי ביפה שלי שוב, משהו לא היה בסדר בה, היא צבעה את השיער? ולמה היא לבשה משקפיים? עכשיו כשאני חושב על זה, היא ממש לא דומה לעצמה...
ידיים אחזו בי, אורות כחולים ואדומים ריקדו על הקירות, רעש סירנות מחריש אוזניים מילא את האוויר.
דיבורים, דיברו אלי... לא אכפת לי, הם רק ינסו לשקר לי שוב, להגיד לי שהיא לא שרדה את התאונה,
שנהגתי בשיכרות. אני? שיכור? אני אף פעם לא משתכר... אף פעם...
בסופו של דבר חזרתי לצלילות דעתי, נזכרתי בהכל, הבנתי מה עשיתי... והמחשבה היחידה שעברה בראשי, היא שאני חייב לכתוב את זה!
****************************************************************************************************
זה סיפור שפירסמתי פה לפני שנתיים, אבל באותה תקופה אף אחד לא קרא את הבלוג.
מעניין אותי לשמוע תגובות.
במיוחד בגלל אופי הסיפור.
לפני 16 שנים. 7 בפברואר 2008 בשעה 14:16
