רשומות הדרקון

המשך הסיפור... גם אם לא אהבתם את החלק הראשון, תנו לזה הזדמנות...
*************************************************************************

ההלם פשט בי. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם.
רגע אחד, אני יוצאת לעשן סיגריה מחוץ לבר ורגע אחר כך אני מותקפת ונאנסת... איך זה קרה לי?

-" גבירתי, אני מאד מצטער שאני חייב לעשות את זה. אבל אני חייב ממך הצהרה."
עדיין לא הצלחתי לגרום לגופי להגיב לעולם סביבי. אם זה מפצעי הפיזיים או הנפשיים. כל מה שעשיתי זה לבהות בשוטר שעמד ליד מיטתי בבית החולים.
-"החלאה שעשה לך את זה במעצר. ואנחנו גם נחזיק בו שם עד סוף חייו, אם רק תחתמי כאן."
השוטרת שעמדה לצידו הושיטה לי מסמך כלשהו.
אני מניחה שהם לא יניחו לי אם אני לפחות לא אתאמץ. הושטתי את ידי לעבר המסמך והצלחתי להביא אותו אל מול עיני.
בהתחלה האותיות לא הסכימו להסתדר בסדר הגיוני כלשהו, והתעקשו לרקוד מול עיני. אך לאט לאט הצלחתי להשליט סדר ולהבין את המסמך.
אה, כן. ביורוקרטיה. השוטרים הגיעו כאשר אני הייתי על סף מוות, מלאה בחבלות. והגבר ששכב לצידי היה שיכור עם דמי על ידיו. והוא עדיין ייצא לחופשי אם רק לא אחתום על המסמך.
הושטתי את המסמך חזרה לשוטרת, מתאמצת לבטא בקול את מחשבותיי.
-"לא... חותמת..."
למען האמת, לראות את פניהם ההמומים היו שווים את זה.
-"מנוחה.. בבקשה..."
לא חשבתי שזה יסלק אותם, אבל למזלי האחות שעברה במקרה לידינו שמעה אותי וסילקה אותם. סוף סוף.

איך אוכל להתחיל להסביר להם שהוא היה רק כלי למשאלת ליבי?
כמובן שתכננתי את זה בצורה שונה.. קפיצה מבניין היה הרעיון שקסם לי ביותר, אך בתוך תוכי, במה שחשבתי כרגעי האחרונים, שמחתי שמישהו אחר לקח את ההחלטה.
אך זאת לא הסיבה היחידה.
בניסיונו הלא מוצלח לסיים את חיי חסרי התכלית, הוא נתן להם משמעות חדשה.
לא הרגשתי רצון עז כל כך לחיים מאז שהייתי בת 13.
ולא הרגשתי רצון עז כל כך לפגוש מישהו מאז שמת אבי.

הם החזיקו אותו כמה שיכלו. כבר יצאתי מהבית חולים, וכבר שבוע אני עוקבת אחרי בית המעצר.
ידעתי שהם לא יוכלו להחזיק אותו הרבה זמן, במיוחד אחרי שלא הסכמתי להעיד או לחתום על משהו. אך עדיין חששתי שאולי הם תפרו עליו תיק אחר או משהו.
לבסוף ההמתנה השתלמה. באחד הערבים הוא יצא מבית המעצר, כנראה מבולבל מהעובדה שהם שיחררו אותו לבסוף.
החושך כבר ירד, וכך היה גם באותו לילה. לא הייתי מזהה אותו באור יום, ואין לי מושג איך הוא נראה.
אך הוא השאיר בי תחושה. אותה תחושה שאני מרגישה עכשיו כשאני רואה את צלליתו הפוגעת בבניינים כאשר הוא עובר לידם.

דמיינתי את הרגע הזה אלפי פעמים בראשי, תכננתי מאות דרכים לדבר איתו. להופיע מולו ולנשק אותו. להגיע אליו הביתה. לשלוח מכתב. ומה אני אגיד? להסביר לו בדיוק איך אני מרגישה? או פשוט להסתפק ב'תודה' וזהו?
ספק עלה בי פתאום.
מה אם הוא לא ירצה אותי? יחשוב שאני משוגעת.. פסיכית עם תעודות, שהתאהבה באנס ורוצח. מה הוא יחשוב עלי?
טוב, אבל הוא חייב להיות מודע למעשיו. הם אלו שהביאו אותי לכך. בסופו של דבר, הוא זה שבא אלי.
ואז חשבתי על רעיון נפלא. רעיון שלא יכול להיכשל. אני אגרום לו להרגיש את מה שאני הרגשתי!


עקבתי אחריו בזמן שהוא ניווט את דרכו לביתו. הוא גדול ממני במבנה, כך שלא אוכל לגבור עליו בקלות.
ככה שצינור הברזל ששכב בפח בצד הדרך התקבל בברכה.
כאשר נכנסנו לשורת סמטאות חשוכות וריקות, פעלתי.

המכה בעורפו לא הייתה מספיק חזקה כדי להוציא אותו מכלל פעולה, אך היא הספיקה כדי להמם אותו כהוגן. לא בזבזתי זמן, שכן לא תהיה לי עוד הזדמנות. גבר חלומותי שכב על בטנו, ככה שהיה לי קל לקשור את ידיו מאחורי גבו בעזרת צעיפי. משכתי את חגורתי ממכנסי וקשרתי גם את רגליו.
"מה קורה פה?!" הוא חזר לעצמו.
חפנתי את ידי בחבילת טישו שהיתה לי בתיק והצמדתי אותה לפיו. הנייר השתיק אותו ועברה בי צמרמורת של עונג כשהרגשתי באצבעותיי את זיפיו.
"אתה לא מבין את זה עכשיו, אבל אתה מאוהב בי כמו שאני מאוהבת בך." לחשתי לו בזמן שהצמדתי את ראשי לראשו. ראיתי את עיניו נפערות, באימה? באי-אמון? בשעשוע?!
הוצאתי מהתיק את הסכין שלי וחתכתי את חולצתו לגזרים. כך שגבו יהיה חשוף אלי.
בהתחלה רק ליטפתי את שרירי גבו בידי הפנויה, אך עד מהרה זה לא הספיק לי. רציתי להרגיש את כולו. רציתי לטעום אותו, את עורו, את שריריו, את בשרו ודמו. ציפורני החלו לחדור עמוק יותר ויותר, מנקבות את העור כמו מחטים. וכאשר אני מושכת את ידי, נוצרים שבילים דקים של דם. דם שאני יכולה לטעום. הוצאתי עוד צעיף ובצער הורדתי את ידי מפיו, קושרת אותו.
עכשיו הייתי חופשייה לחקור את גופו בחופשיות.

כשהשמש התחילה לצבוע את השמיים באדום, כבר הייתי עייפה. ומאד, מאד מרוצה. תהיתי אם הוא אוהב אותי כבר. אבל אני מניחה שהוא יהיה חייב להבין את זה בבית חולים, כמוני. גופו היה הרוס. איפה שלא היה חתך, הייתה שריטה. ואיפה שלא הייתה שריטה, הייתה חבורה. דם קרוש מילא אותו בזרמים יבשים.
ונשימות שטחיות ומאומצות היו כל מה שיכל לעשות במצבו.

התקשרתי לאמבולנס ודיווחתי להם עליו. מחר הוא יהיה מאוהב בי נואשות.