ואז אני מסכימה והוא מביט בי כמו אל כלב מסמן רק בעזרת עיניו מה עליי לעשות ואני מבינה ומתמסרת.נוגעת ברצפה לאט ומקבלת את מה שבא בשקט אפילו לא דמעה אחת צפה בעיני שבוהה למרחקים. הוא רוצה להראות לכולם לכל הסקרנים,המלוכלכים והפצועים שעוברים שאני שייכת לו עכשיו,נהנה להוליך אותי אחריו למשוך אותי כרצונו ושולח אותי אל הקור המקפיא של לפנות בוקר,חושך,אני שומעת את קולות החגיגה,אנשים שותים ומשוחחים וברקע קולות הצלפה מכאן ומכאן,הוא מורה עלי במבטו להתקרב אליו קרוב יותר ומושך אותי לכיוונו.הידיים שהכאיבו עכשיו מלטפות ומרגיעות את העור הנשבר מן הקור.חושך,אור אדום,עוברים בין עשרות אנשים שמתנועעים בתוך הטריפ המטונף שלהם ומביטים בעיניים בוערות, הוא עוצר ומושיב אותי על הרצפה,מורה עליי לא לזוז. זזתי. 'אמרתי לא לזוז,נכון?' ידו סוטרת בחוזקה ואינני זזה לרגע.מקים אותי בעזרת עיניו וקושר אותי בעזרת ידיו,עכשיו לא תהי מסוגלת לזוז,מוודא שאכן כך ומיד מוציא את השוט ומכוון,זה מכאיב ומציף את כל הגוף בגלים קטנים של כאב והנאה והוא ממשיך ולאט לאט הקצב מתגבר וטורף אותי עוד ועוד עד שאני אומרת מספיק איני מסוגלת יותר. הוא מהנהן ומשחרר אותי מהצמח הטורף עשוי עץ וברזלים נוצצים ומוליך אותי בחזרה איתו,מתיישב ואני מתיישבת גם כמובן על הרצפה. משחרר מעט את הרצועה,'תנקי אותן' מצביע עם עיניו מטה, 'עם הלשון?' שאלתי בתמימות קלה,מהנהן בראשו.'עד שלא אגיד לך להפסיק תמשיכי' הוא מושך בחוזקה בשיערי עוד ועוד אחורה,מכאיב מעט משועשע מההשפלה שהוא מעניק לי,צובט,מכאיב,סקרנים בוהים,מציצים,מחייכים למראה ההשפלה,והקולות בראש,המוזיקה שמתנגנת חזק ופורצת לתוך המוח,מוזיקה תעשייתית כבדה שדופקת כמו פטיש בזמן שקצה הלשון שלי מלטף את העור המבריק של המגף,רואה שעיני מאומצות מן הכאב אך מחליט ללכת עד סף הכניעה האפשרי,סף הכאב עולה ועולה והמוח באקסטזה נוצצת וחודרת,רעש לבן ואור אדום.
לפני 13 שנים. 19 במרץ 2011 בשעה 16:04
