כצעד ראשון: נבטיח שאף אדם בדעה שפויה לא יגלה עניין בבלוג הזה מעתה ועד עולם... ולכן הנה השיר הבא (של טשרניחובסקי, למען האמת אני דווקא מחבב את השיר הזה, איכשהו אני זוכר אותו בעל פה מטקסי יום הזכרון בבית ספר יסודי, בצוותא עם מגש הכסף של אלתרמן, בכל פעם שאני נע על גבול הדכדוך נוח לי עם השירים האלה, יש בהם עוצמה כבושה)
"הנה תמו יום קרב וערבו
המלא זעקת מנוסה
עת המלך נפל על חרבו
וגלבוע לבש תבוסה
ובארץ עוד שחר קם
לא נדמו פרסות הרץ
ונחירי רמכו בדם
מבשרים כי הקרב נחרץ
בהבריק על הרים אור יום
בא הרץ אל מפתן אמו
ובנופלו לרגליה דום
את רגליה כיסה דמו
את רגליה כיסה שני
ויהי העפר לשדה קרב
ובדברה אליו: קומה בני
מני דמע חשכו עיניו
ויספר לה יום קרב וערבו
איך המלך נפל על חרבו
אז אמרה לו לנער דם
את רגלי אמהות יכס
אבל שבע יקום העם
אם עלי אדמתו יובס
את המלך פקד הדין
אך יורש לו יקום עד עת
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת
כה דיברה וקולה הרעיד
ויהי כן, וישמע דוד"
מחשבות לא טובות מתגנבות עכשיו,
יוצאות במחול השדים הישן והמוכר לעייפה
דקירות משוננות קטנות ברחבי הגוף, בשרירים
כאילו עייפות, או אותות מבשרי רע
השלווה ממני והלאה, וגם פריטה עדינה על הגיטרה של שיר ישן ואהוב לא משחררת את הכאב או מחליפה אותו ברוגע, הרוח שנושבת לתוך החדר מביאה איתה משבים של אוויר תל אביבי חמוץ, מורעל בפיח ורסיסי התנהגויות מזויפות, ואני נוגס בחוסר תיאבון משווע במין אלתור רופף על מושג ארוחת הערב, והמזון רק נעלם לו במורד הצינור השחור המוביל לריק הגדול הזה שהוא ספק הקיבה, וספק החלל הפעור בנשמה.
לפני 19 שנים. 3 ביולי 2005 בשעה 19:33
