יש משהו מאוד ממכר במלים. בהכנעה שלהן לרצונותיך. בגאווה הכבושה ובחיוך הפנימי שמפציע בך כשאתה גומר לכופף עשרות מלים כך שיתאחדו להן לרגע לשלם גדול בהרבה מסך חלקיו. האהבה שלי למלים יכולה להיתפס כעמוקה עד לא רציונלית, אולי כי לפעמים אני זורק אותן אל הדף או המקלדת באבחות משפטים קצרות שמתפרצות כמות שהן, ללא עריכות. כמו הינפי מכחול זועמים של צייר ברגעי יצירתו. והקווים אינם ברורים, אך לאט לאט הם מתחברים להם למשהו אחר. יופי אינו מילה גסה. ואולי יופי של יצירה הוא ראוי ועמוק כי מרגישים אותו כשהיצירה נחשפת מול עינייך, גם ללא נימוקים שכלתניים ופירוק אנליטי של כל רכיב ורכיב.
תודה לכל הכותבים כאן שמרגשים אותי כל פעם מחדש. הפרגונים כידוע לכם מגיעים בהודעות הפרטיות, ואותה ברית סמויה של אוהבי מלל הולכת ונרקמת לה.
(הצעה: מאנץ של אוהבי כתיבה, רק שלא יהיה שם שולחן סנוקר או קריוקי, נמאס לי להתבזות.... 😄 )
לפני 19 שנים. 16 ביולי 2005 בשעה 9:51
