לפני 19 שנים. 16 ביולי 2005 בשעה 20:50
קטע קצר מתוך אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו בארץ. "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר:
"אף פעם לא שמעתי מישהו מדבר ככה, הרהרה, הוא אומר רק אמת, בלי שום קליפות וקישוטים. ומאוחר יותר, כשהסיע אותה הביתה, הפאתטית של בטהובן ברקע, תמיד הפאתטית - עד שתקנה לו קלטת של סיימון וגרפינקל, כמה חודשים לאחר מכן, כשכבר יהיו נאהבים - צידדה אליו מבט, אל אפו המקושת החזק, ואל פיו הנחרץ הנחבא בזקנו, ואל עיניו הבהירות המישירות מבט לכביש. הוא עצר ליד ביתה, ואמר בשקט, מסיט בעדינות קווצת שיער ממצחה, "יש לי הרבה סבלנות, כוחנקה, אני יודע שיום אחד אתפוס אותך, ואחזיק את הנפש הקטנה שלך ככה," איגרף את ידו, והיא יצאה מן המכונית בלי אומר, וטרקה את הדלת, חשה את עיניו בגבה עד שנכנסה לחדר המדרגות"
לילה טוב.
