אושר נוטה לנזול בין האצבעות, להיעלם ולהתפוגג כמו חול הים בתוך אגרוף קמוץ כשהוא נטבל בינות הגלים. באופן מפתיע מקבילו על הקצה המנוגד של הסקאלה נוטה להתנחל לתקופות ממושכות יותר... לשזור את עצמו כנימה דקה בין כל מעשיי ותחושותיי. האם זה רק אני שמהווה פאק בייצור? באג בתוכנה?... אולי, אבל מספיק חברים מעידים שגם אצלם הדברים דומים.
הייתכן שזו עוד אחת מהתכונות שתובלנה את המין האנושי להרס עצמי? יד ביד עם הנטיה המחורבנת שלנו לרקד הלוך ושוב בין היסטריה לאופוריה....
אני חסר מנוחה, נהגתי לכאן עכשיו, מהבית שלה ועד לשלי, 25 דקות נסיעה, הטייפ משמיע את המוזיקה שהכי מדברת אליי בעולם, כבישים ריקים, חלון פתוח ורוח בשיער. הרבה דברים שעושים לי טוב, אבל לא היום.
המחשבות רצות בראש, אותה רכבת שדים סהרורית, אותו גיחוך שטני מלמעלה ברגעי העצב.
נמאס לי מתחליפים דהויים, מנסיונות להסתפק, מרגעים קטנים.
נמאס לי מפינג פונג של חיצי שנינות, משחקי טיזינג, גישושים באפילה.
היתה אצלי מישהי לפני מספר ימים. שום דבר שקשור לקהילה או לבדסמ. סתם זיון מן העבר שהתקשרה במפתיע אחרי שנה ומשהו ושאלה בחביבות שקופה למדי אם אני זוכר, אם אני מתגעגע ועוד כמה זיוני שכל של דא והא.
אמרתי לה לבוא. הייתי מארח טוב (כן, אמא, תתגאי) שתיה, נשנוש, עישון קטן (לא, אמא, את זה אל תקראי). כל אחד הקריא את השורות שלו היטב. גם קפיצי המיטה. ועדיין מכה בי גם עכשיו אותה תחושה קרה של חוסר ערך. בניסוח רחוב: הבאנו אותה בהפקה. שותפה שלי חייכה בבוקר כשנזכרה ברעשים מעבר לקיר. אני לא חייכתי. הריגוש כבר לא קיים. אני מבלה את הזמן בהרגשה שאני שולט במצב, אבל לעמוד יציב על חוף הים כששוליו הדהויים של גל מלחכים את כפות רגליך זה דבר אחד, ולעמוד יציב כשאתה שקוע עד צוואר והגלים מכים בך זה דבר אחר. אני מחפש את הריגוש בגל הגדול שסוחף את כל התחושות, ואת האתגר שבשמירה על היציבות שלי ושלה בסוג של ביטחון במצב כזה. עד אז אני מתחיל להתייאש מהנסיונות הנואלים האלה להסתפק ברגעים קטנים.
הנה, הגיע גם תורי לכתוב פוסט מבולבל, שנחבט בין תחושות ומחשבות שמהדהדות בי.
והלילה, במועדון, רוב הסיכויים שיעבור עוד ערב של רעות קולקטיבית, של חצאי הזדהויות שנובעים מדמיון בסגנון חיים ונטיות, ודי ברור שגם כמה חיוכים יירשמו בגזרה, אבל אושר? האושר כבר נזל לו בין האצבעות.
לפני 19 שנים. 25 ביולי 2005 בשעה 21:50
