לבכי ההוא לא היה סוף.
אישה. רזה, נמוכה, כמעט מיניאטורית. שברירית למראה. שרועה על המיטה ופניה אל תוך הכר. רגליה נתונות בגי'נס בהיר משופשף נמוך גזרה, ליד המיטה ניצבים שני סנדלים פשוטים, מעט שחוקים מלכת.
והיא בוכה. עד קץ כל הדמעות בעולם.
הוא יושב על כיסא עץ, במרחק מה ממנה. הכיסא ניצב על השטיח. הוא שותק ותולה מבט בוהה בכתם קטן בקיר שממול.
הם מתמודדים בצורה שונה.
גם אני נמצא שם, או בעצם רק משקיף מלמעלה, זה החלום שלי ואני יכול במאמץ מודע לנסות לטוות לו הסברים או סופים שונים, אבל נמנע מכך. אין לי כל הבנה מה יצר את העצב העמוק כל כך הזה. את הבכי שאין לו קץ. אבל אני חש עד עמקי עצמותי (תחושה מזויפת כמובן, כיוון שגופי שקוע בתרדמה עמוקה) עד כמה העצב הזה אמיתי.
במבט בוחן יותר אני שם לב לפרטים קטנים (או אולי מוסיף אותם תוך כדי החלום, כמו נגיעות השלמה במכחול לציור חסר): ידיה הקמוצות לאגרופים לוכדות קפלי סדין בהיאחזות נואשת בחיים שכבר לא ישובו להתנהל כסדרם. אצבעות רגליו היחפות ממוללות את אניצי השטיח.
ביניהם מפרידים שני מטרים ו-11 ס"מ של ניכור. בקו אווירי. המספר הזה מהדהד בראשי, וגם ללא כל מדידות אני יודע שזהו בדיוק המרחק. כשהם הולכים ברחוב הוא מכסה מרחק כזה במעט יותר משני צעדים בוטחים, ולה נדרשות ארבע פסיעות זהירות ומהוססות. אתה זהירות מהוססת בה כלכלה את דרכיה עד יום זה, ועדיין לא מנעה ממנה לבכות עכשיו אל תוך העצב המושלם.
החדר הולך ונמוג, הופך שחור לבן בתחילה, וחלק מהפרטים נעלמים כשאני הולך ומתעורר.
כשאקום לשגרת חיי, יישאר באוזניי רק הד קלוש של אותה זעקת שבר.
לפני 19 שנים. 3 באוקטובר 2005 בשעה 19:34
