ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

פברואר 98
לא יורד הרבה גשם, אבל הרוחות שנושבות מעל פסגות ההרים בלבנון מגלות יכולת מופלאה לחדור דרך החרמונית והמדים. בחדרי המכולה אנחנו ישנים 8 איש בחדר ואיכשהו זה יוצר מספיק חום כדי להישאר רק במדים, אבל בשמירות בחוץ או בהמתנה לאיכון לירי שיכולה להימשך כמה שעות טובות אנחנו מתחילים לאט לאט לאבד תחושות באצבעות.
2 ועשרים אחרי חצות, ואני יורד ממשמרת האזנה בנגמ"ש, מחליף אותי אחד הסמלים הותיקים בסוללה, סמ"ר לפני שחרור, והוא מרשה לעצמו לאחר בעשרים דקות על חשבון המפקד הצעיר ביותר בסוללה.
קר לי בטירוף, והשקט מסביב, כל כך מתוח ועויין, רק מגביר את הניכור באוויר. אני כמה לחום, אבל לא כזה שהתנור יכול לספק. מסתובב במוצב, מעלה ומוריד את הפלאפון בזוויות משונות, מחפש פס אחד של קליטה, של אות חיים, עומד קפוא בנקודה הגבוהה ביותר במוצב, חשוף לרוח, גשם דק וטורדני מצליף בפניי. אני מחייג בדריכות, היא מתעוררת הלומת שינה, אבל הגעגועים עושים את שלהם ואני אוחז במכשיר הקטן (בערך כמו לבנת בניין, זה הסלולריים של שנת 98...) כאילו היה האוצר הגדול בחיי. שניות מעטות של שיחה, רק לשמוע את קולה, וברק מצליף דרך השמיים אל פסגה סמוכה, הגשם מתגבר והאוויר מתמלא חשמל סטטי. השיחה מתנתקת, פס החיים נעלם. ואני נשאר קפוא אבל מוצף חמימות רכה מבפנים.

אני גר כבר כמה שנים בתל אביב. לא ממש קר כאן. קצב החיים הוא כזה שקשה לעצור ולחשוב ולשים אצבע על הבדידות או הניכור.
לפעמים אני עוד מתגעגע לפברואר 98, לקור ההוא, לחמימות ההיא. הרגשתי כל כך חי. הרגשתי.