ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

חלמתי הבוקר לעת שחר חלום מוזר ומזעזע, בעירוב מוזר של הווה ועבר הוא כלל את הרגע בו נודע לי שאשה שאהבתי עד כלות מתה (אין לי מושג אם זה נכון, מדובר בחלום). אני מסתובב עם מועקה מוזרה כזו לאורך כל היום. ואיכשהו אסוציאטיבית זה השיר שעובר לי בראש כל הזמן. זהו שיר של דוד אבידן, שנתן כהן הלחין ושר.

סיפור אהבים/ דוד אבידן

וסיפרו לי עלייך מזמן, שיפה, שמשם את,
שאהבת אותי פעמאד, שאוהבת עודך.
גם אמרו לי אי פעם ששמך כמדומני רוחמה,
ואגב זה הולם לך מאוד, כלומר בגדך.
את יודעת, רבות השמועות הבאות משמה,
ובעצם חיכיתי היום לבואך.
הו כמה ידעתי למות בעדך, וכמה
לא ידעתי לחיות בעדך.

וימיי לחשו לך בשקט מופתי לחישות בליהרף
מכל רוח מקרית שנגעה בחזך החשוף.
ועם כל נגיעה את היית נאנחת כבר ערב.
וטעית כמובן. היה בוקר, אך בוקר עצוב.
ולפתע הרגשת יום אחד שאת כבר מבוגרת,
והרוח הלכה לשוטט בין קנים של סוף.

והמים היו עמוקים באגם.
וכשחושך החליק עליהם כמו צידוגיות, מועקה
לא ברורה בתחתית החזה גרמה כאב.
וכשחושך לא החליק עליהם כמו צידוגיות,
השתיקה לחצה את גופך כמו פתן גדול.
לא בחושך היה העניין,
וכששמש בבוקר זינקה,

כבר הבנתי שהלילה חלף, והלכת לך משמה,
מנוסה ומודאגת מכל שהיית מעודך.
ושאלתי אותך ברצינות מה שלומך רוחמה,
ומנין הפצע הזה על ידך.
ואת התחייכת ואמרת הפצע משמה.
הו לו רק יכולת להבין, אבל את מעודך
לא הבנת איך ידעתי למות בעדך, וכמה
לא ידעתי לחיות בעדך.

וסופך כמובן לחזור יום אחד לשמה,
ואני אלווך כברת-דרך ואחרכך אשוב.
וספק אם אפנה את ראשי אחרייך. הו כמה
אי רוח מקרית תבדר את חזי החשוף.
ובמשך הזמן אנסה לנחש אם כבר שם את,
ואחרכך אשכח מחדש מידי בוקר עצוב.
ואם ברגעים של חולשה אזכר בך רוחמה,
יגנו עלייך קנים אפלים של סוף.

וכשפעם ברגע חזק של חולשה אחשוק בך,
ואלך בצעדים חפוזים לכיוון האגם,
תבוא רוח מקרית בהחלט בריצה, ותשרוק בך,
ואת תתפשטי, ויהיה מין רשרוש באגם,
ואמצא את בגדייך בלבד.
אז אולי תחרוק בך אהבה ישנה וחסרת-סכויים.
באגם תעגון בלחישה דומיה אבודה.
וגם תפרפר שם אי רוח מקרית שאחרכך תשתוק בך.