בחצר הבית ישנם מספר עצי קלמנטינה. יש השנה יבול רב על העץ אשר בחלקו נושר מעוצמת הגשם.
בפאתי החצר ישנו עץ אחד חולה. תנובתו דלה ומה שאכן מצליח לגדול, נופל ארצה ישר ללא סיכוי. שם. שם היא נמצאת כרגע. ללא יכולת להביע בקול את מר גורלה. לו רק היו יכולים לשמוע...
אך סתמתי את פיה, כפות ידיה קשורות לכפות רגליה במעין ישיבת לוטוס, על האדמה הקרה, הרטובה, הבוצית. צמתה קשורה מעלה מעלה לאחד הענפים שנראו פחות גוססים מהשאר.
חסתי עליה, הראיתי לה שגם אני אנושי ורחום; עטפתי אותה בסוג של יריעת ניילון שקופה, כאשר רק
צמתה מתנוססת אל-על, סופגת את הגשם שבא והולך ומטפטפת זרזיף קר וקבוע על צווארה אשר יורד
במורדות עמוד השדרה וגורם לה לרעוד ולהצטמרר. סביבה מוטלים חלקי פרי אשר אפילו חיות הלילה לא רצו לאכול. אט אט האדמה סופגת עוד ועוד מים, הגשם מתחזק.
בעודי כותב, אני מביט דרך החלון אל חצר הבית. ישנם מספר עצי קלמנטינה. אני יכול להבחין רק במעט ביריעת הניילון שעוטפת אותה, ששומרת ומגינה עליה. מה שפעם היה שקוף הפך מהר מאוד עכור נגד נשיפותיה ההולכות וגוברות יחד עם הגשם.
אעשן עוד סיגריה, אכין לי עוד כוס קפה חם ואגש אליה. טוב, אולי אחרי שייפסק הגשם...
לפני 12 שנים. 2 בינואר 2012 בשעה 14:28
