רציתי שהיא תחווה מצבים שונים, שתכיר עוד כמה פנים שלי, שתתחבר שוב אל הטבע והסביבה כמו שקרה תחת אותו עץ קלמנטינות.
ראיתי דרך חלון חדרי שהיא בחצר, מנקשת עשבים בסביבה בה נקשרה באותו יום חורפי. היא הייתה מאוד ממוקדת ומרוכזת. עבדה במרץ.
כאשר שמה לב לסובב אותה, גילתה אותי עומד מאחוריה, מעשן סיגריה (אולי הריח שבר את ריכוזה) ומחזיק שוב בחבל.
היא הייתה מרוצה מעצמה כי חשבה שאניח אותה באותו מקום, באותה חלקת אדמה אשר איתה התאחדה בעבר. צקצקתי בלשוני. היא האדימה.
"תזחלי אחריי" אמרתי וישר היא ירדה על ברכיה. צקצקתי שוב בלשוני "תזחלי אחריי על הבטן, צמודה לאדמה". היא האדימה יותר אך לא חשבה
לרגע לסרב. כמו בפעם הקודמת, בה גיליתי חמלה ועטפתי אותה בניילון שהגן עליה מפני הגשם, גם הפעם באתי לקראתה. לקחתי צינור ועם זרם
של מים, סימנתי את הדרך באדמה היבשה אשר אט אט הפכה ליותר בוצית. היא החלה זוחלת על הנתיב הלח, שדיה מציירים בבוץ, עור גופה הלבן
מהר מאוד התכסה ברפש אשר חלחל לכל חריציה. בגלל העשבייה מסביב לא ראתה לאן היא זוחלת, רק בטחה ושמה אמונה בדרך.
בקצה חיכה לה היעד הבא. הוריתי לה לעמוד ורק כאשר הזדקפה, ראתה את גדם העץ שחיכה לה.
קשרתי אותה בידיים לרגליים כאשר בטנה רופסת על הגזע. "את מטונפת. אני אוריד ממך את הזוהמה", התחלתי לשטוף אותה בצינור,בכל חריץ,
בכל קפל ובכל חור. הבחנתי על-פי פטמותיה כמה קר לה. התחלתי לשים עליה אטבי כביסה שמצאתי תלויים על חבל כביסה סמוך. היא התפתלה
מכאב, הקור שעבר בגופה והקשה את עורה לא עזר לה. השמש יצאה מבין העננים והחלה מחממת אותה. מצאתי מה לעשות איתה. התרתי את הקשירה
ושיניתי את תנוחתה. הושבתי אותה בישיבה מזרחית על הגזע ובכל מקום שמקודם חיברתי אטב כביסה, תליתי גרביים לייבוש. איזו הברקה. איזו יעילות.
נכנסתי הביתה ולקחתי את הכלבה לסיבוב בפארק הקרוב. כשחזרתי הגרביים כבר התייבשו.
לפני 12 שנים. 14 במרץ 2012 בשעה 12:40
