יושב לי בחדר והזמן לא עובר
ונמאס לי למצוא את עצמי כל הזמן מהרהר.
כשדפיקות על הדלת שוברות את השתיקה
ובחוץ מתגלה בחור רזה עם כיפה מצחיקה.
אומר הוא שלום בנימוס מיותר
ושואל אם אפשר להכנס , כי יורד גשם, וקר.
מתוך רחמים (או איזה רגש אחר)
מחליט להכניס פנימה את ה"חבר".
"מה שמך?" – "שמי דכאון..."
אני צוחק ובטעות נושך את הלשון.
"מה יש לך להציע?" אני שואל במהרה
והוא מתחיל לספר לי על איזה בחור ובחורה.
מבט משועמם יש לי בין העיניים
בעודו מספר לי עליו ועל השניים.
"אתה מעשן?" שואל אותי בחצי חיוך
ולי קצת קר אז מתכסה עם הפוך.
הוציא סיגריה עם איזה עשב מוזר
ואני הנחתי שהוא מצא אותו כשטייל לו בכפר.
הוציא מהכיס קופסת מתכת קטנה
ועליה כתוב "רק כשאין ברירה!".
כשנפתחה הקופסה הרחתי ריח מצחיק
אבל לא שיערתי במה הטריק.
הוא הדליק בזהירות ועצם את העיניים
ולרגע קיויתי שייפלו לו כל השיניים.
היא עברה אליי אחרי שאכטה קלה
ואני לא הבחנתי אם זו מציאות או בדיה.
כשהכנסתי לפה היה לה גם כן טעם מצחיק
ובאותו רגע ממש לא חשבתי על המשטרה או התיק.
את העשן שמרתי עמוק בריאות
ולמרות שעצמתי עיניים יכולתי לראות...
איך כל החדר משנה את הצבע
וכבר ממש לא זכרתי אם מקומי הוא בטבע.
הכל פתאום נעשה חשוך, מוזר ומחניק
כשבקלות ראש החלטתי את האור להדליק.
לתדהמתי גיליתי שאני לבד בחדר
ושלמעשה אני הוא זה שלא בסדר.
אז המשכתי לשבת בחדר והזמן לא עבר
וכבר כנראה התרגלתי להיות מהורהר.
(**קטע זה נכתב לפני כ-13 שנים )
