אגדות ובדיות

*** *** ***



בכל צהריים, היה מגיע באזיל הקטן לטייל בין שולי היער.
אביו היה לוקח אותו לשם מאז שהיה ילד, והפעם אביו נסע לנסיעת עסקים בעיר אחרת, ובאזיל נותר לבדו.
כשהחליט באזיל לצאת לבדו ליער, לא הייתה זו החלטה של אומץ, כי אם סקרנות.
הוא ידע שאביו היה לוקח אותו למקומות בטוחים בלבד, מקומות שבהם קרני אור השמש חודרים מבעד לענפי העצים, ושתמיד יוכל לראות את הדרך חזרה הביתה.
עם זאת, הפעם באזיל הקטן היה לבדו כשהחליט לצאת אל מעבה היער, איפה שענפי העצים נעשים סבוכים ועבותים וקרני האור חודרים אך במעט, אם בכלל, והאפלה שוררת כמו מנגינה מלנכולית על פני עלי השלכת המעטרים את האדמה הקרירה.

באזיל היה תמים שחשב שככל שיפה יותר היער, כך בטוח הוא יותר. באזיל טעה.
הוא הבין זאת במיוחד כאשר שני דובי גריזלי מחצו אותו למוות בעזרת כובד משקל כפותיהם הגדולות לפני שטרפו את גופתו הקטנה.