אגדות ובדיות

*** *** ***


ארנסט היה חולני. ולא בגלל שהיה חולה רוב חייו. לא ולא. אילו הייתה תמונת אילוסטרציה באנציקלופדיה לרוצחים סדרתיים צעירים, היא הייתה של ארנסט. ארנסט אהב חיות. לאו דווקא בעודן חיות. להיפך. הוא אהב לראות אותן מפרפרות. ולא רק חיות, אלא גם יצורים קטנים ולא נעימים יותר, כמו חרקים. ארנסט אהב את המוות. ארנסט אהב להביא את המוות לכל החי והצומח. ארנסט היה בן שמונה. בתור ילד, הוא היה אהוב ואהוד על כל מעגל משפחתו וחבריו. ארנסט לא ידע לאהוב. הוא ידע רק לרטש. רבים לא יודעים מדוע אחותו הקטנה של ארנסט נמצאה ללא רוח חיים או ראש בבאר המים שליד אחוזתם. ארנסט ידע. כן, כן. ארנסט היה יצור מעוות עם תווי פנים של מלאך. הוא היה נער מקהלה וכולם חשבו שקולו הוא שמימי. זה היה רחוק מכך כשלחש את גידופיו המקאבריים לפני ששרף את הכלב של אחוזת השכנים בעודו בחיים. פוף, ונגמר. ארנסט היה נער נהנתן. הוא אהב לאכול גורמה. משפחתו פינקה אותו בארוחות ארוכות לאור נרות בשולחן רחב הידיים שבהיכל הקריסטלים בקומת הביניים של אחוזתם. ארנסט אהב לאכול הכול. למשל - מוחות של עכברים גוססים בכפית תה קטנה. היו לו לארנסט אצבעות של מנתח, ידו הייתה קלה על האזמל. הוריו חשבו שיהיה פסנתרן מוכשר. ארנסט רצה רק לבתר. לעתים היה מרכיב פאזלים מאיברי גוף של יצורים מתים ותופר אותם חזרה ליצירה גרוטסקית א-לה ד"ר פרנקנשטיין. לארנסט הייתה גלריה של זוועות בעליית הגג. פעם הביא את הילדה הקטנה מבית השכן למאורתו והיא ברחה בצרחות. היא מעולם לא ישנה כמו שצריך אחרי אותו יום. ארנסט היה יוצא לקטיף עם אמו לעתים. כשלא הייתה מבחינה, היה אוסף טרנטולות תוהות לתוך צנצנות אטומות ומשליך אותן מצלע ההר בעודן בתהליכי היחנקות. הוא תמיד שנא את אהבתה הגדולה של אמו לשזיפים. יום אחד ארנסט נתפס במשגל עם גוויה של ארנב. ארנסט נענש והושם בריתוק במרתף היינות הגדול. כמו אסיר, המשרתת הייתה מגלגלת מבעד לצוהר שזיפים קטנים מציד הקטיף האחרון של אמו, וארנסט היה מרסק אותם על בקבוקי היין בקולות ניתוץ. הוא נשבע שלא יאכל אפילו שזיף אחד עד יום מותו. אחרי שבוע ללא אוכל, ארנסט נכנע ושבר את שבועתו. הוא הכניס את השזיף הקטן לפיו התאוותן והחל ללעוס ולבלוס בקולות תסיסה גועליים. מזלו הירע לו שבתוך השזיף הרקוב הזדחלה תולעת קטנה אשר ראתה כי גורלה יהיה רע ומר אלא אם תנסה להימלט. בלית ברירה היא החלה להיאבק בין מלתעותיו הדורסניות של ארנסט, מחליקה אל תוך גרונו, מלפפת עצמה סביב קנה הנשימה שלו.

*** *** ***



בטירה הקפואה והנטושה שבמעלה הר הקרח חי ילד קטן בשם דזמונד.
הוא היה מתחבא בחדרים מלאי קורי העכביש, בין המיטות המטולאות אפופות בחורי העש,
בין הסדינים המטונפים שפעם הכילו את הסלתה והשמנה של הנהנתנים ביותר בהרים הקרפתיים, נטמאו כעת רק רפש וזוהמת ביבים.
דזמונד לא היה צייד. הוא היה בן שש בלבד. הוא לא היה בנוי לעולם הזה. הוא לא היה בנוי לשרוד.
הוא היה אורב לשאריות שהותירו הצבועים שהיו אורבים לזאבים שהיו אורבים לדובים הגדולים שהיו טורפים את האיילים קשי העורף וחסרי היכולת לשרוד בקור המקפיא. הוא היה דוחף את הבשר הקרוע לפיו ומרטיב את לחייו בדם שנתן לו ארשת של קניבל. דזמונד היה אוכל גם גוויות אדם שמצא מתות על השביל המוביל אל פסגת ההר. הוא היה טינופת של אדם. הוא היה ילד אשפתות. ממזר. יתום מקולל שאיש לא רצה לקבלו. הוא היה תולש מן המתים זרוע או ירך או אפילו את שתיהן יחדיו, עולה למעלה אל הצריח הגבוה ביותר בטירה הקפואה, מניח את האיבר הגדוע והכרות על גבי מזחלת עץ שבורה שכינה "רוזבאד" ודרדר אותם למטה במורד המדרון, מבקש לראות כיצד האיבר מתפרק על הסלעים. תמיד היה יורד חזרה למטה, אוסף את שברי המזחלת, ומתקן אותה מחדש עם הברגים שתלש ממשקופי הקירות בעזרת שיניו האכולות למחצה.
פעם אחת מצא דזמונד ראש אדם חצי כרות התלוי על שארית בשר הצוואר מגופה נרקבת של אדם שנאכל על ידי להקת זאבים. דזמונד לקח את האולר הגרמני החלוד שלו וחפר ברקמות הבשר והגידים האכולים עד שתלש את הראש מהגופה הקרועה לגזרים. הוא טיפס במעלה ההר עם הראש בין הידיים עד אשר הגיע אל הצריח הגבוה המשקיף אל הגבעות המושלגות.
הוא הניח את הראש על המזחלת, אך עשה זאת בחוסר זהירות מפאת העייפות שבטיפוס במעלה המדרון,
ולפני שהספיק לתפוס את האוויר המתאים לנשימה שהיה זקוק לה כל-כך - התעטש, החליק, ונחת עם ישבנו על המזחלת.
המזחלת, כדרכן של מזחלות שמקבלות דחיפה הועפה מעבר לחלון הצריח, מתדרדרת במורד ההר במהירות של מאתיים קמ"ש, מתרסקת אל הסלעים בקול שבירת עצמות וקריעת הבשר לעיסה נוזלית וגסה של ילד קטן העונה לשם דזמונד.

*** *** ***



הרב תפס את קלרה וקשר יד אחת לסורגי המיטה.
"תעזור לי!" הוא ציווה על אביה שנרתם למשימה ותפס את ידה השנייה.
קלרה צעקה בקול מצמרר ובעטה באביה אל עבר רצפת הפרקט. הרב התיז מים מזוקקים על הנערה, והיא בתמורה צרחה חזק יותר מכפי ששמע אי-פעם, נראה כאילו מיתרי קול אנושיים אינם מסוגלים לכך כלל. קלרה שיחררה יד אחת, תפסה את מנורת הלילה והשליכה אותה על הרב, היא התנהגה כחיה, מנערת את רגליה בפראיות. היא צווחה לחלל האוויר כמו חיה בעת שחיטה וירקה על הרב. באותו רגע בדיוק, נשברו כל החלונות וכל המראות בבית. הרב ניגב את הרוק מפניו והמשיך לקרוא משפטים מהספר, אך קלרה רק נהמה וגיחכה בקול לא אנושי – היא עצמה את עיניה. נראה כי היא מאבדת את צלמה לחלוטין.

היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה למקום אליו היא הגיעה.
"איפה אני?" היא צעקה, וקולה הדהד ברחבי היקום בו ניצבה כעת.
קול שאגה נשמע מעליה, מכל כיוון אפשרי ולפתע, גשם של להבות הותכו מן השמיים, וקלרה המבוהלת החלה לרוץ, סביבה אש ותמרות עשן, האדמה בוערת, הנהר גועש ורועש והשמיים חורבן ותוהו עלי-אדמות.
היא הסתתרה מאחורי עץ, ענפיו קמלים, אך במהירות הוא עלה בלהבות, ענפיו הבוערים נופלים סנטימטרים ספורים מראשה הקטן, והיא נאלצה לחפש מקום מסתור אחר. עוד סופת הלהבות בעקבותיה, ומצאה היא מפלט מפני הכאוס הבלתי-נשלט במערה תת-קרקעית חשוכה. קלרה נכנסה פנימה, מבלי לחשוב לאן היא מכניסה את ראשה הבריא. לא עבר רגע קל והאש חסמה את המערה בלהבותיה המיתמרות, כמפל בערה חסר כל רצון לזוז מקומו הלוהט. למזלה, האש יצרה תאורה מינימלית, והיא יכלה להיכנס קצת יותר פנימה אל תוך המחילה. היא שמעה קול צווחה מהדהד עמוק מבפנים, ועצרה במקומה הראוי. היא הסתובבה לאחור והביטה באש הניתכת. היא סובבה את ראשה חזרה אל תוך הלוע השחור, והחליטה להישאר במקומה ולא לבחור צד. היא עמדה בחושך, לא בטוחה מה לעשות עם עצמה. היא התיישבה על האדמה, על אבן בינונית שמצאה, והתחילה לבכות. קול לחשוש נשמע מאחוריה והיא הסתובבה במהירות, לא רואה דבר. קול לחשוש נוסף נשמע מהצד הנגדי והיא פנתה לשם, מבוהלת עוד יותר. אור עמום כחלחל וקטן נדלק אי-שם במרחק, וקלרה התרוממה והתחילה ללכת לכיוונו. לאט לאט האור נהיה יותר ויותר גדול, עד שהוא הקיף את כל מה שהיה סביבה. ממולה, היא ראתה מראה מלוטשת. היא התקרבה אליה וראתה את דמותה משתקפת. היא חייכה אל הראי, אך אז נשמע קול צווחה ופניה במראה התעוותו והפכו למפלצתיות, ארובות עיניה חורים בשרניים ומקק גדול יצא מאחת מהן והתכוון להיכנס לפיה הפעור; לשון ארוכה ונרקבת השתרבבה החוצה ותפסה את המקק, מועכת ובולעת אותו אל תהומות הנשייה.
קלרה צרחה. היא ניסתה לברוח מהמראה המזוויע אך גילתה שהיא לכודה בין ארבע קירות בלתי-נראים. זרועות עכבישיות תפסו את ראשה והכריחו אותה להביט בהשתקפותה הנוראה, בעוד שאצבעותיהם מחזיקות את עפעפיה מלהיחבא. היא צרחה כשהיצור שהשתקף מולה רכן לעברה בגיחוכו המזוויע וקרע אותה לגזרים.

הרב הביט בקלרה השוכבת על המיטה, פניה הנרקבות מוטות הצידה על גבי הכרית. הוא צעק לעברה: "צא דיבוק, צא החוצה! עזוב את הנערה המסכנה בשלווה!", אך הנערה לא הגיבה. שום קול לא נשמע מתוכה, לא של השד ולא המקורי שלה. הרופא שעמד לצד הרב מיהר אליה וקירב את ראשו אל פניה כדי לבדוק את הבל פיה. כשזה לא עבד, ניסה לבדוק לה את הדופק. "היא מתה", הוא הכריז בקול רפה אל עבר הנוכחים. האב נפל על ברכיו וקבר את ראשו בחיקה.
הרב הפיל את ספר תהילים על הרצפה והתעלף. "היא מתה," אמר הרופא לחלל האוויר, אך לא היה מי שישמע לו עוד.

*** *** ***



בכל צהריים, היה מגיע באזיל הקטן לטייל בין שולי היער.
אביו היה לוקח אותו לשם מאז שהיה ילד, והפעם אביו נסע לנסיעת עסקים בעיר אחרת, ובאזיל נותר לבדו.
כשהחליט באזיל לצאת לבדו ליער, לא הייתה זו החלטה של אומץ, כי אם סקרנות.
הוא ידע שאביו היה לוקח אותו למקומות בטוחים בלבד, מקומות שבהם קרני אור השמש חודרים מבעד לענפי העצים, ושתמיד יוכל לראות את הדרך חזרה הביתה.
עם זאת, הפעם באזיל הקטן היה לבדו כשהחליט לצאת אל מעבה היער, איפה שענפי העצים נעשים סבוכים ועבותים וקרני האור חודרים אך במעט, אם בכלל, והאפלה שוררת כמו מנגינה מלנכולית על פני עלי השלכת המעטרים את האדמה הקרירה.

באזיל היה תמים שחשב שככל שיפה יותר היער, כך בטוח הוא יותר. באזיל טעה.
הוא הבין זאת במיוחד כאשר שני דובי גריזלי מחצו אותו למוות בעזרת כובד משקל כפותיהם הגדולות לפני שטרפו את גופתו הקטנה.

*** *** ***



באחוזה המפוארת של שושלת משפחתה, חיה איימי הקטנה עם אימה החורגת - בלטריקס, ומספר משרתים כנועים.
בכל בוקר, אחרי שהייתה רוחצת אותה באמבט, הייתה אימה מסרקת בחוזקה את שיערות ראשה המתולתלות של איימי וכמעט תולשת אותן מן הקרקפת הורודה שלה. בלילות הייתה איימי עוקבת אחרי דמות רפאים בתכריכים המטיילת במסדרונות. פעמים רבות תהתה האם הייתה זו אימה בנדודי שינתה, או שמא האחוזה רדופת רוחות.
הדבר האחרון שאיימי זוכרת הוא כששמעה רחש חלוש מהדהד מחדר האמבטיה וכשהגיעה אליו ראתה פנים שלא היו פניה שלה. עיניה של הדמות היו שחורות לחלוטין. שיערותיה פרצו החוצה ואחזו באיימי בשתי ידיה. הדמות פסעה החוצה אחריה מבעד למראה האפלה, מרחפת בעודה מרימה את הילדה באוויר מבלי לגעת בה כלל. בעוד איימי צורחת, אף צליל לא נשמע מפיה. גם לא כשהושלכה מכל מדרגות האחוזה אל עבר מותה.