אגדות ובדיות

*** *** ***



בטירה הקפואה והנטושה שבמעלה הר הקרח חי ילד קטן בשם דזמונד.
הוא היה מתחבא בחדרים מלאי קורי העכביש, בין המיטות המטולאות אפופות בחורי העש,
בין הסדינים המטונפים שפעם הכילו את הסלתה והשמנה של הנהנתנים ביותר בהרים הקרפתיים, נטמאו כעת רק רפש וזוהמת ביבים.
דזמונד לא היה צייד. הוא היה בן שש בלבד. הוא לא היה בנוי לעולם הזה. הוא לא היה בנוי לשרוד.
הוא היה אורב לשאריות שהותירו הצבועים שהיו אורבים לזאבים שהיו אורבים לדובים הגדולים שהיו טורפים את האיילים קשי העורף וחסרי היכולת לשרוד בקור המקפיא. הוא היה דוחף את הבשר הקרוע לפיו ומרטיב את לחייו בדם שנתן לו ארשת של קניבל. דזמונד היה אוכל גם גוויות אדם שמצא מתות על השביל המוביל אל פסגת ההר. הוא היה טינופת של אדם. הוא היה ילד אשפתות. ממזר. יתום מקולל שאיש לא רצה לקבלו. הוא היה תולש מן המתים זרוע או ירך או אפילו את שתיהן יחדיו, עולה למעלה אל הצריח הגבוה ביותר בטירה הקפואה, מניח את האיבר הגדוע והכרות על גבי מזחלת עץ שבורה שכינה "רוזבאד" ודרדר אותם למטה במורד המדרון, מבקש לראות כיצד האיבר מתפרק על הסלעים. תמיד היה יורד חזרה למטה, אוסף את שברי המזחלת, ומתקן אותה מחדש עם הברגים שתלש ממשקופי הקירות בעזרת שיניו האכולות למחצה.
פעם אחת מצא דזמונד ראש אדם חצי כרות התלוי על שארית בשר הצוואר מגופה נרקבת של אדם שנאכל על ידי להקת זאבים. דזמונד לקח את האולר הגרמני החלוד שלו וחפר ברקמות הבשר והגידים האכולים עד שתלש את הראש מהגופה הקרועה לגזרים. הוא טיפס במעלה ההר עם הראש בין הידיים עד אשר הגיע אל הצריח הגבוה המשקיף אל הגבעות המושלגות.
הוא הניח את הראש על המזחלת, אך עשה זאת בחוסר זהירות מפאת העייפות שבטיפוס במעלה המדרון,
ולפני שהספיק לתפוס את האוויר המתאים לנשימה שהיה זקוק לה כל-כך - התעטש, החליק, ונחת עם ישבנו על המזחלת.
המזחלת, כדרכן של מזחלות שמקבלות דחיפה הועפה מעבר לחלון הצריח, מתדרדרת במורד ההר במהירות של מאתיים קמ"ש, מתרסקת אל הסלעים בקול שבירת עצמות וקריעת הבשר לעיסה נוזלית וגסה של ילד קטן העונה לשם דזמונד.