המגירה

ופתאום, בצהרי חיי הופעת. כשכבר היה נדמה שהכל ברור, שאני יודעת הכל על חיי.
הציניות כבר שלטה בי ביד רמה, לחמה בעוז נגד התקווה ויכלה לה לא פעם.
- אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, אמרה הציניות בחצי חיוך יודע כל שלה.
- אי אפשר לדעת מה יגיח מעבר לפינה, צווחה התקווה וכמעט שבכתה.
- תינוקת, אמרה הציניות, מה את כבר חושבת שיכול לקרות?
- אני לא, ניסתה התקווה בכל כוחה, קשת בענן מופיעה ברגע הכי פחות צפוי.
- גם ילדותית וגם אידיוטית, פסקה הציניות, ועכשיו אל תפריעי לי.
בצהרי חיי, אל תוך הבדידות הגדולה של החיים בתוך המון אתה הגחת, מרים את התקווה אל לבך, מערסל אותה אליך, מנגב את דמעותיה, מפזר לה הבטחות…
בצהרי חיי, אל תוך השיממון הגדול של החיים בשקר אתה הגחת, מקלף אותי בסבלנות, מחמם את עירומי בנשיפות נפשך שהופכות למילים.
מילים קטנות, מינוריות, מהססות,
מילים קורצות, מחוייכות.
מילים שהוזות אותי דומה וגם אחרת,
מילים שמותזות עלי, שזולגות בי, שמרטיבות, שמרוות את צמאוני.
כל כך צמאתי כשהגעת אלי בצהרי חיי, שפתי כבר חרבו, עת הגחת אלי, כולך מים חיים, וחום וחיוך ובהירות, והבטתי במראה שהיית לי אתה, ונבטה שם הבטחה.
והושטת לי יד, וקשרת בשלי, והתחלנו לצעוד.