המגירה

15:57 07/10/04

פעם בכמה זמן מגיע לך לילה מהורהר כזה, לילה שאתה יודע שאתה הולך להעביר אותו עם מישהו שאתה אמור לאהוב אותו, או לפחות שיהיה אכפת לך ממנו. אתה.
הוא מסתכל לך בעיניים, ובודק אם אתה מסיט את המבט ובאילו תחומים.
ואתה יודע שהוא לא ירחם עליך, שהוא הבן זונה שבגללו אתה כל כך סובל. גם נהנה, אבל בעניין של ההנאות אתה בדרך כלל לא בא אליו בטענות..
אתה שואל אותו שאלות ואתה יודע שבלילה הזה גם אתה חייב לענות, שאסור לך להתחמק. אתם שניכם יודעים ששיקוף המצב המשותף וההחלטות לעתיד ישפיעו עליכם הלאה.
אז אתם יוצאים לדרך, אתה ועצמך..

אז אתה שואל אותו ככה בקטנה, איך הוא מרגיש. אם אני מכירה את עצמך כמו את עצמי זה אומר שעכשיו הוא יורק עליך את צרור הטינופת הרגיל:
איך זה שאת שואלת שאלה כזו, מה עם הכושר, ומה עם ההחלטה לאכול אוכל בריא, מה עם ההחלטה להיות מאושרת כל הזמן, מה עם ההחלטה הישנה ההיא להגשים את עצמך.. ככה זה, ההגנה הכי טובה זו ההתקפה. והוא בן זונה, ולמרות שאתה מכיר את כל הטריקים שלו הוא לא מוותר לך באף פינה.

הוא כמו אשה מזדיינת עמוסת הורמונים שבמקום לשאול אם אתה אוהב אותה שואלת למה לא עשית ככה, ולמה לא עשית ככה, וכמה פעמים צריך להגיד לך (שאתה אוהב אותי בן זונה) שככה לא מתקנים את השלטר.

אז אתה עונה לו בנחת, שמה הוא רוצה, שיש שיפורים שהוא עדיין לא רואה, תוכניות מגירה לרוב.
אוחחח…. תוכניות המגירה שלך. הרי יכולת להיות רוקפלר מדונה וסינדי קרופורד באותו זמן, לו רק הוצאת עשירית מתוכניות המגירה הנהדרות ההן..

טוב, הוא יודע את זה, ומיד אומר לך שלו רק הוצאת עשירית מתוכניות המגירה ההן יכולת להיות רוקפלר מדונה וסינדי קרופורד באותו זמן.
כאילו שלא ידעת.
אבל מה, יש לך תשובה שכנגדה בטח אין לו מה להגיד. אתה מחייך את החיוך הכי מקסים שלך ואומר לו שיש זמן, שכל דבר נופל בדיוק בזמן שלו ובמקום שלו.

הוא נאנח ומשיב שלו היתה התיאוריה הזו נכונה הוא לא היה מוטרד. אבל, הוא אומר בקול מדוד, הפאזל לא נבנה לבד. צריך להתאמץ, להשתדל, שמה שבא בקלות לא בא בכלל.

פתאום אתה קולט שאתה מדבר עם השולט שלך שנמצא במגדל הפיקוח בחדר הבקרה. השולט האולטימטיבי, היחודי, שהוא רק שלך.

רק שיש לו בעיה אחת למזדיין, הוא לא אוהב אותך מי יודע מה, וביננו די בצדק.
אתה דמות די מסריחה לפעמים. לפעמים כל כך קשה להטמין את כל התכונות ההן של כעס, של קנאה, של עצלות, של ייאוש והן יוצאות החוצה, יוצאות בריקוד הקרקוביאק מול עיניך המשתאות. אתה לא מאמין שאת הטינופת הזו אתה סוחב על גבך, וגרוע מזה, שהטינופת הזו זה אתה.

אבל אז אתה מתחיל לבוא אליו בטענות. סדר שיהיה פה, גם לך יש מה להגיד בעניין. הוא הרי יכול היה להשתדל לאהוב אותך יותר. לא להשאיר אותך לסוף הרשימה אחרי הככה צריך, והלא נעים, ואחרי המשפחה והחברים.
מה יש, הרי גם אתה בן אדם, גם לך יש צרכים.
מה כבר ביקשת? שהוא יאהב אותך? זה כל כך קשה? שיהיה לידך עם בקבוק מים ומגבת לשניות בהן אתה מתרענן במירוץ המרתון האינסופי שלך?

אין, טיפוס כזה לא מפרגן, לא מאמין שאפשר לעשות הכל בקלות, לא מבין שאתה עייף וזקן ואין לך כוח ליותר מדי מלחמות.

ואז הוא אומר לך את משפט המפתח של הפגישה: האפשרויות הן אינסופיות, רק המוח הוא מוגבל בתפיסה.
עכשיו אתה מתקומם ברצינות: אם יש משהו שאתה מעריך בעצמך זה את הדבר הרוטט והאפרפר שבין האוזניים שלך. אז הוא צוחק לך בפנים. אמרנו שהוא בן זנונים אוכל בתחת?
בואי נבדוק את זה פעם אחת לתמיד, הוא אומר ומדליק ג'וינט. בואי ונראה מה עשית עד היום בכוח המוח שלך. בואי נבדוק אם את מבינה שהמוח הוא לא רק התסריטאי, אלא גם הבמאי, השחקן והבמה כולה.

מה הצגת עד עכשיו בבמה הזו שהיא מוחך, וסרטי סקס לא נחשבים.
אני? סרטי סקס? במוחי? אה. אולי עלה שם פעם ופעמיים הנושא הזה, אבל התייחסנו אליו בכל כובד הראש והגוף הרצויים. וכן, גם בעניין הזה אם היתה יוצאת תוכנית מגירה 4532 היית שפילברג של סרטי הסקס…

עכשיו הוא מחייך, מעביר לי את הג'וינט, ואומר שיחסית לנקבה אני באמת בסדר. פעם בכמה זמן הוא משתמש בטכניקה הזו לראות אם אני עדיין מתרגזת כשהוא קורא לי נקבה.
אני לא מתרגזת, בסופו של דבר אני אמורה כבר להתרגל, אחרי הכל אני מפיקה איזו הנאה אחת או שתיים מזה שאני נקבה.
דבר אחד חורה לי, אני לא אגיד שלא. דבר אחד חורה לי וזה שאני לא יכולה לגרד בביצים, לקחת שלוק רציני מהבירה ולתת גרעפס כזה ששומעים אותו עד הבניין ממול. כן כן, יש דברים שרק גברים יכולים, הם לא רבים, אבל איכותיים..
זה באמת חורה לי, אבל כבר השלמתי עם המגבלות, ואני מודיעה לו שאני אחלה גבר והוא יודע את זה, שבעידן הסטרפאונים יש גם לנקבה מה להגיד בשטח הגברי, ואם בא לו אני אראה לו מאיפה משתין הדג.
אז הוא צוחק. מה אני חושבת שהוא סופרמן? סוויץ' אוכל בתחת? הוא גבר.
טוב שאני אשה, ויחסית לנקבות אני די בסדר, באמת, שאני לא אקח את זה ככה..
אני אומרת לו שלא יתנשא מעל אלתר אגו של אחרים, שגם הוא לא מי יודע מה מושלם. הוא רק מחייך..

זה לא נראה קצת הזוי שעצמי מפלרטט איתי? אני מוכנה להשבע שזה מה שהוא עושה.
עכשיו, אני לא יודעת איך זה אצלכם, לעצמי שלי יש דמות כבר הרבה שנים.
הוא אינדיאני כזה, פעם צעיר ושרירי, ופעם זקן ומגויד, ולפעמים הוא רץ על הסקאלה הזו איך שבא לו. ברוב הזמן הוא בסדר, באמת, ויש פעמים שאפילו הייתי עושה לו טובה. אבל יש פעמים שהוא מעצבן, שבא להכנס לחדר ולטרוק לו את הדלת בפנים. אבל הוא, הוא עובר אפילו דרך קירות, בעיקר כשיש לו מה להגיד.

ועכשיו הוא בא להגיד דבר אחד פשוט: האפשרויות הן אינסופיות, רק המוח הוא מוגבל בתפיסה. תתחילי להפנים ברמת התא. הכל יכול להראות שונה, הקושי יכול להיות הנאה, הגיל יכול להיות ברכה, והמים יכולים להיות אש.

אני ממלמלת אחריו: הקושי יכול להיות הנאה, הגיל יכול להיות ברכה, והמים יכולים להיות אש. פתאום אני עייפה כל כך, עייפה מהכל. אני מרגישה שאני הולכת להכנע לו, לאינדיאני שלי. אני קולטת שהפעם השיעור בעצמותיו. הפעם זה יכול לשחק גם לטובתי, ההבנה הזו. וחוץ מזה זה הרי כל כך מייגע לחיות ככה. כמה כבר אוכל להיות מרדנית מעצבנת, ובשביל מה בעצם.
כן, נראה לי שהפעם מדובר בשיעור יחודי, שהפעם אלמד ציות אמיתי סוף סוף. ציות לעצמי.
אחרי הכל, הסיבה היחידה שבגללה אתה לא מקשיב לו, היא שאתה חושב שיהיה קשה ללכת בדרכו, אבל אתה כבר מבין שכרגיל התשלומים על עיקוף הבעיה איתה היית אמור להתמודד עולה לך בריביות והצמדות שבא לך למרוט את שיערך.
אתה מחייך אליו ובפעם הראשונה, מבטיח לו שהוא צודק, שתקשיב לו, שמה כבר יכול להיות יותר גרוע, שרק ישאר בסביבה עם בקבוק מים ומגבת בשביל המירוץ. ושיאהב אותך קצת. מה יש, גם אתה בן אדם..
פתאום הוא מחייך אליך את החיוך המרוצה שלו, שפתיו הבשרניות נפשקות כדי להראות שיניים והוא אומר: ידעתי שתביני פעם, בגלל זה לא התייאשתי. ידעתי שיחסית לנקבה את לא רעה.
מה יש להגיד, מה שנכון נכון.
אני מסתכלת בחצי עין במקום בו קעקעתי את הסמל שלו. גם הנשר נראה מרוצה יותר.
מציאות. קטעים איתה.