המגירה

12:53 20/05/05

הבוקר קמתי לראשונה עירומה באמת אותך. השנים שחצבו אותך עמוק אל תוך הבשר שלי עוד ביקשו אותך, רק קרעי שורשיך החשופים כבר סיפרו את סיפור האתמול ונדו למחר.

היום עוד מותר לי, למרות שזה לא שיר אהבה שאיבד את סופו לדעת, הרי היד עוד נחתה על ערוותי בשקט אבל כבר לא פסקה שהיא שלה, לא הפעם .
ידיים ובשר וקרעי מילים מלוחות, ריח הזיעה ההיא, גם חיבוק, שיהיה. היעוד השתחרר ממקומו וערבל את רוחו לשגעון מטורפים מנחם.
פעם, במקום הזה היתה אהבה, יכולתי כמעט לגעת בה כמו דף בספר ילדים.
ומאז הם חיו באושר ועושר עד העצם.

היום עוד מותר לי, למרות שגם כך נמשכו הסופים עד זרה. כן, זרה.
זוכר את הלילה ההוא ששאלתי אותך אם נשאר לתמיד, כאילו שמאות שנים לא הספיקו לנו לגעת. אני זוכרת שענית שלא משנה מה, היום זה לתמיד, וחייכת.
חייכתי אז להגיון שלך גם כשאמרת: תראי איך שעכשיו זה רגע של אושר, תנשמי את כולו. אחר כך כשכבר עלה השחר הכנת תה עלים מהגינה, ואני במקום לנשום את האושר ביכיתי אותו כי כבר הייתי מנוסה, ידעתי שהוא בא במשורה.

היום עוד מותר לי, הרי רק אתמול נותק החבל וזה עדיין שורף לנשום. זוכר שלימדת אותי להרגיש כמו צדפה? זוכר שאמרת: את לא תהיי אף פעם לבד, אינדיאנית יפה? זוכר איך הייתי מבקשת ממך שוב ושוב ושוב, לעשות לי את הפעם הראשונה ההיא שלא היתה?

הבוקר קמתי לראשונה עירומה אותך, היד שלי החליקה על הגוף שהיה כל כך הרבה שנים שלך. לא יודעת למה. ככה. אני יודעת שאתה לא, בכל זאת.
כן, הפעם באמת זה שיר פרידה. מחבקת אותך החוצה ממני ושולחת אותך לדרכך.
הווה מתמשך שהפך במשיכת קולמוס לעבר פשוט.
הפעם זה באמת שיר פרידה.