הכי קל זה להרים ידיים. זה לומר לא יכולה. לא מסוגלת לשאת את זה על עצמי. שהדרך ארוכה ומפותלת -רצופה במכשולים. החכמה היא לא ליפול לאותם בורות המתהווים כמלכודות מכוונות - אולי כסוג של בוחן..לדעת עד כמה את/ה באמת שם, מתוך מקום נכון של התמסרות מלאה קודם כל לעצמך! אני מגלה שככל השלבים מתקדמים - הלבל של הקושי עולה- ככל שהלבל עולה - ההתמודדות קשה יותר - עם משברים חולפים.. יש רגעים שאני אומרת שאני נכנעת. אבל לא נכנעת במובן של השליטה..אלא נכנעת מתוך חוסר כלים להתמודד מול גלקסיית השליטה. ואז מה קורה? אני מוצאת את עצמי נקרעת לשניים - צד אחד שאומר די. למה אני צריכה את זה. והצד השני שאומר - אני לא יכולה בלי זה ..זו המהות שלי ואני צריכה להתחנן..אני צריכה את החזק ולא הפיזי..את השולט..ולא המורד..את האדון שלו חשקתי כנראה כל חיי... מן הסתם הצד השני ..הוא האומר לי מה לעשות...לגמרי בתרתי משמע..:)
לפני 13 שנים. 25 ביוני 2011 בשעה 9:36
