כבר מספר ימים שלא עדכנתי בלוג משום שהייתי דיי תלויה על החבל..ולא. לא על באמת:) פשוט לא ידעתי מה קורה בקשר שלי ושלו. הדברים ביננו עמדו ולא זזו. לא יודעת מה עושים במצבים כאלה. מפגשים יום יומיים המשיכו במהלך כל השבוע - שלא תהיה אי הבנה.. אבל הפגישות האלה הן בגובה העיניים, כאילו הוא לא מוכן לראות בי ככלבה שלו, לא מוכן לשייך אותי אליו ולא רואה בי כראויה. עד שיום אחד..חזרנו מבית הקפה, בזמן נסיעה, ביקשתי רשות לשאול שאלה..קיבלתי את את הרשות ואז אזרתי אומץ ושאלתי "אתה נמשך אליי"??? מהרגע ששאלתי את השאלה, ועד השניות שהוא עצר את הרכב בצד השתתק לי כל הגוף (בליבי חשבתי מה תהיה התגובה שלו, האם יכעס, האם יאמר כן נמשך, האם יאמר לי שלא מעוניין בי - בשביל מה הייתי צריכה לשאול בכלל , הרי שאני נהנית איתו ולא משנה מה נעשה).. אז השאלה כבר נשאלה ואת הגלגל אי אפשר היה להחזיר אחורנית..והוא עצר באותו הרגע את הרכב בצידי הדרך.. כיבה את המנוע, הוריד חגורה, אמר לי להוריד גם. והוא היה נראה עצבני..מאוד עצבני..ושאל אותי.. "למה את שואלת שאלות מטופשות"..הסברתי - "מפני שכבר מעל שבוע שאתה לא נוגע בי, חושק בי, רוצה אותי..אפילו תצליף בי, תשפיל אותי, עשה בי כאוות נפשך..רק עשה איתי משהו".. אמר - "זה שכל יום את רואה אותי, וכל ערב אנחנו יוצאים, ומשוחחים בגובה העיניים - זאת התשובה לשאלה שלך"..הוא כעס. ואני התפלתי. ושתקתי על מנת לא להוסיף אש למדורה...ברור לכם שהוא הניע את הרכב..הוריד אותי בביתי ואפילו נשיקה לא קיבלתי.. "עופי מפה".. עפתי! ..גם ברור שהגעתי לביתי..לא יודעת מה לחשוב..לא מבינה מה קרה כאן בעצם..מה בסך הכל שאלתי!! זו היתה שאלה לגיטימית ! כך חשבתי..הסתמסתי איתו וביקשתי שיבין אותי..ממש ביקשתי (בבקשה הזו מובן שאם היה לידי..גם הייתי מתחננת)..הוא טען שאין לי שום סיבה להרגיש מקופחת..וזה נכון! הרי שהוא נותן לי את היחס שאני זקוקה לו..ואני זקוקה להמון המון צומי 😄 ואין לי סיבה להרגיש חסרה..הסברתי לו שזה לא עניין של המגע..ותו לא..לא ביקשתי מעבר לזה..והסביר - שהמגע אינו בכיס..וזה משהו שאני צריכה להרוויח אותו! ביקשתי כלים להתמודד מפני שאני לא יודעת איך מרוויחים את המגע שלו..סימס :"גם את רומא..." וחיוך כמובן..ומן הסתם - זה דיי ברור שהחיוך שלו ישפיע גם עליי..הוא כבר לא כעס, אז הייתי רגועה יותר..סימסתי חיוך..ובאמת נרדמתי מחוייכת!!
ושלא תחשבו שלמחרת נפגשנו והוא נגע בי..בשום אופן לא.. וכך עבר לו עוד יום, ועוד יום ועוד יום.. עד ש..
היום! נפגשנו :).. טיילנו, ישבנו לאכול, העברנו זמן יחד..אני כבר הייתי סקפטית ..וכבר לא דיברתי על הנושא הזה בכלל..לא רציתי שיכעס..(או שאולי כן..מפני שרק כך אקבל ממנו יחס הולם 😄 )..לא לא, סתם, באמת לא רציתי שיכעס...אז לא העלתי את הנושא. סוף סוף הוא חזר להפליק קצת..בקטנה כזה, 1 פה..1 שם..הרי כל מה שאקבל ממנו, אגיד תודה. כאילו שיש לי ברירה אחרת..
בדרך הביתה - והנסיעה היתה ארוכה..הוא הורה לי לסטות מן הדרך..דווקא שמחתי מפני שחשבתי שממשיכים לטייל לעיר אחרת..אבל לא.
נכנסנו למקום מבודד..ושם..פקד עלי להוריד חגורה- ולפתע !!!! חיבק, וסטר, נישק, והכאיב.. ולחש..שיום ראשון דברים יראו אחרת..כמו שהיינו בהתחלה, אדון וכלבה..אין יותר גובה עיניים, והוא דרש ממני שמה שלא יהיה שלא אעיז להשבר, הוא הכין אותי נפשית פיזית ומנטאלית, אבל מה..בתוך תוכי אני מאוד חוששת..לא יודעת מה עומד לקרות..האם אעמוד בזה, האם אתקל בקשיים, האם אהיה על הסף שממנו כה פחדתי..
דבר אחד אני יכולה לגלות..הלב מתחיל להרגיש - זה הגיוני שכלבה תתאהב באדון שלה????..אוי לי..וללב שלי..אם אשבר לקראת מה שמחכה לי..
ושוב, עם נשיקה על הלחי, שלח אותי לביתי ..
לפני 13 שנים. 1 ביולי 2011 בשעה 16:13
