...הוצא מהקשרו...

מעולם לא הייתי תלמיד מצטיין,לא אהבתי ללמוד - שנאתי להיבחן.
ציוני הגרועים גררו עונשים,
בבית הספר מצוות המורים ובבית - מההורים.
צוות ההוראה לא אהב אותי בשום מסגרת,
ותמיד הייתי מצויין לרעה - ראשון תחת הכותרת.
בין אם היה זה הסגל הקבוע,
או מורים מחליפים שהגיחו פעם בשבוע.
בתקופה ההיא עוד נהגו כעונש להעמיד ב"פינה",
עם הפנים לקיר בקדמת הכיתה.
כך שכל התלמידים יוכלו להביט בתלמיד ובקלונו,
בתקווה שבהמשך יתקן פורק העול את דרכו.
מורה אחת זכורה לי במיוחד לרעה,
אין ספק שמסיבה כלשהי לא ידועה - היא אותי שנאה.
תמיד המתינה למעידה הראשונה שלי בשיעור - גם אם היא קלה,
וכבר הניפה לעברי את ידה ועם חצי חיוך שלחה ל"פינה".
מבוייש ונבוך ניגש ל"פינה" ליד פח האשפה,
ופניי אדומות עיניי מושפלות מטה - לרצפה.
דורשת כי אעמוד בניגוד לכל השאר דווקא עם הפנים לכיתה,
ודמעות עומדות בעיניי מייד יזלגו אל עבר החולצה. 
כתם חם מתפשט לו בקדמת מכנסיי,
לא מסוגל להתאפק וכל שנותר לי זה רק לנסות להסתירו בידיי.
מרגיש כי כל הכיתה נועצת בי מבט,
ורק מהמחשבה על כך כולי מבועת.
הצלצול הגואל נשמע בחוזקה,
וכל הכיתה יוצאת בריצה צוהלת להפסקה.
"המתן במקום!" היא בקולה הרועם עלי פוקדת,
כשאת מחברותיה בתיקה אורזת.
היא קוראת לי להתקרב אליה,
שמח לרגע שכעת יכול סוף כל סוף להסתיר את הכתם המביש מבבת עיניה.
היא מושיטה יד ואוחזת בזרועי,
מסיטה אותי הצידה מהמחסה שסייע לי להסתיר את עווני.
היא קמה מכסאה ונועלת את דלת הכיתה,
ובקול רועד אומר לה כי "...מייד תסתיים ההפסקה".
היא צוחקת בקול ומחווה לעברי בראשה לשלילה,
"...אתה נשאר כרגע פה - עד להודעה חדשה!"
היא מתיישבת על כיסא תחת בימת המורה המוגבהת,
כשאני נותר על הבימה בהוראתה - כי כך היא קובעת.
חיוכה מתרחב כשהיא מבחינה בכתם על המכנסים החומים,
"...שוב פעם עשית?!" מקניטה ומצביעה לעבר המכנסיים הרטובים.
משפיל מבט והיא ניגשת למעבדה הצמודה,
חוזרת עם קערת מים חמים, בקבוק, נייר טואלט ומעין מגבת ישנה.
"תוריד!" פוקדת עלי את שמסדרת את הדברים,
"יש לך מזל שאני מכירה היטב את ההורים".
"...נו !!!..." מזרזת אותי "...אין לי זמן מיותר" ברוגז אמרה,
"...מה להוריד?!" שואל בקול רועד את המורה.
"תוריד את המכנס... יש לך בתיק תחתון להחלפה?!" לעברי סיננה,
"...לא..." מגמגם בגרון חנוק ורואה כי היא כבר חסרת סבלנות.
היא פותחת את כפתור מכנסיי וממתינה,
ורואה כי ממני כנראה לא תצמח הישועה.
בפראות פותחת את הרוכסן לרווחה,
שמשחרר מגרוני זעקת בושה וכלימה.
תוך שניות בודדות נותרתי חשוף למולה,
מרים מעלה את חולצת התלבושת הצהובה עפ"י דרישתה.
היא רוחצת בגסות את המקום במים וסבון,
ואת המכנס הניחה בנציים לייבוש בשמש על אדן החלון.
רואה כי מביטה שמה בצורה קצת מוזרה,
תוהה אם יודעת היא את סודי השמור - הנורא.
אני ממשיך להחזיק את החולצה,
והיא ממשיכה לנקות את המקום כבשלה.
אוחזת בקצות אצבעותיה את העטרה הקטנה,
ובידה השניה משפשפת שם בקפידה כל פינה.
לעיתים הוא מחליק ונשמט מטה מאחיזתה,
מתנדנד עד שחוזרת וממשפרת את האחיזה.
וכשזה חוזר על עצמו פעם נוספת,
מחזיקה שם חזק ועל כך בקול מתלוננת כועסת.
ממושמע ועושה את הפקודות שלעברי נובחת,
מתפלל שעל התנהגותי בכיתה לפחות - סולחת.
רק שלא תספר דבר להורים, לסבתא או לאחותי,
כי אם זה יקרה - זה יהיה לבטח סופי.
בוהה כל העת בקיר שמולי,
ולא מביט במעשיה שם למטה ...באיברי.
מדי פעם בייחוד כשמכאיבה לי מציץ קצת למטה,
ומייד את מבטי משם מסיט מהר הצידה או למעלה.
כשעוצם עיניים מעבד את התמונות שהצלחתי לראות,
ורוצה לקבור את עצמי מרוב בושות.
"זהו... סיימתי!" היא מכריזה בקול רם לעברי,
עוטפת את התחתון הרטוב בשקית קושרת אותו על ילקוטי.
מביאה את המכנס הלח ומלבישה לי אותו ללא תחתנים,
אני רוצה להיעלם משם ולא לשוב לעולמים.
בעוד מרחף לי כרגיל בדמיונות שאותי תמיד מציפים,
מתעורר מכאב חד הגורם לי לראות באור היום - כוכבים.
"מה אתה צועק?!" שאלה בכעס ותמיהה,
לא הבינה כי בפראותה הרוכסן "צבט" את איברי בחוזקה.
אני מתקפל מכאב בעוד היא דורשת כי אעמוד ישר,
פותחת והפעם בזהירות לבדוק אם באמת נפגע האיבר.
"מצטערת" משחררת לעברי התנצלות רפה ומחויכת,
ולא נראה כי מכך היא אכן לי דואגת.
היא בוחנת את החתך שהרוכסן לאיבר גרם,
וסופגת בנייר את מעט הדם שניגר משם.
צובעת ביוד אדום את המקום וחובשת בפד ואגד,
והפעם בזהירות מושכת מעל באיבר החבול את הבגד.
נותנת בידי פתק ששרבטה למורה,
ומזרזת אותי לרוץ לכיתה חזרה.
מדדה כאוב לשיעור נוסף,
ולהיות מישהו אחר - ליבי כרגיל נכסף!