היא עשתה דברים שלא יעשו,
חרגה מההנחיות שבינהם קבעו.
התפתלה בביתה מהכאב על ההתעלמות שהפגין כלפיה,
מתחננת אליו שיתייחס ולו רק מעט - אליה.
הרי היא לא באמת התכוונה,
וכבר העניקה לו לחלוטין את גופה ונפשה.
היא מבינה שלכשיגיע יפרע ממנה את חובו,
וידרוש פיצוי מלא ויותר מכך על מה שעוללה שפחתו.
"אני מגיע!" הודיע לה לאחר זמן רב בהודעה יבשה,
והיא מייד החלה בהתארגנות זריזה.
סידרה את דירתה, התקלחה והתאפרה,
ודאגה להתבשם בניחוחה לאחר שהתפשטה.
ממתינה על בירכיה ופניה מופנות לחלון,
הדלת נותרה פתוחה מאפשרת כניסה חופשית לסלון.
היא שומעת את צעדיו המתקרבים,
וכל חושיה כבר נדרכים.
הדמעות כבר זולגות מאליהן,
מורחות את האיפור חורצות בפניה את שבילהן.
היא שומעת אותו מפזר "צעצועים" שהביא,
ושום הגה מפיו עדיין לא הוציא.
הקשר היחד שחוותה מאז בואו,
הוא רק מעט ממגעו.
עת שכיסה בגסות את עיניה בכיסוי המוכר,
ללא כל עדינות, קר ומנוכר.
מחכה להצלפות שאת גופה יחרכו,
יותירו סימנים וצלקות שעוד זמן רב ישארו.
זוכרת שכשהוא כועס עליה - זה תמיד כואב נורא,
נמצאת באי וודאות - מתי תחוש כבר בראשונה.
היא נראית כך כנידונה למוות ממש,
וכבר כל אביזרי העינויים סדורים על דרגש.
בכייה מתעצם בפרץ בלתי נשלט בחוזקה,
שדיה נעים ומתנדנדים וכובד משקלם נוטה לרצפה.
והוא עדיין לא עושה דבר,
לא אומר כלום ולא נוגע בשום איבר.
המתח הורג אותה - מתפללת בליבה שזה כבר יהיה מאחוריה,
כי תחושת אי הוודאות הזו מורט את עצביה.
למרבה הפליאה במקום לשמוע את איוושת ההצלפה,
ולחוש בכאב החד המתפשט בגופה.
הוא חיבק אותה בחוזקה,
נישק ועירסל בידיו את שפחתו האהובה.
מתגלגלים כך על הרצפה,
גועים בבכי שעה ארוכה.
היא מבקשת מאדונה שוב סליחה,
ובמקום להשיב לה - מנשק את לחיה שמדמעות מלוחה.
