ריטואל קבוע שליווה אותי בילדות רחוקה,
שמשקעים ממנו נותרו מוטבעים בנפש כאובה.
מתעוררים וצפים ללא כל אזהרה,
ודי בבדל תזכורת שמעורר ומטיל אותי לשם חזרה.
צעדים במדרגות עד לקומה הרביעית והאחרונה,
צלצול הפעמון הישן המזייף בהתמדה.
נשלח לפתוח את הדלת בחשש מה,
ונתקל בחיוכה כשללחיי מגניבה צביטה.
חוזר לשחק בלגו, במכוניות ובשאר משחקים,
מתנתק מההווה ומדמיין עצמי בעולמות אחרים.
הן משוחחות ביניהן באידיש וברומנית,
לאחר שהניחה את מזוודתה על הכוננית.
מבקש לצאת ולשחק בחוץ עם חברים,
מוכן לעשות כל דבר אחר אפילו דברים שנואים.
נתקל בסירוב גורף מצידן,
ולא שזה לא היה לי מובן.
נמלט לחדרי ומתחבא תחת השמיכה,
עד שנדרש לפנות אותו בהוראה בוטה.
מוצא לי מסתור ומתחבא בדומיה,
כשהן משתלטות על חדרי שכבר לא מהווה עבורי הגנה.
סבתא תרה אחרי בדירה,
כשהאורחת כבר מתכוננת לשלב הבא.
הדירה קטנה ואין בה מקומות מסתור רבים,
ואני מתגלה מצונף בארון הבגדים.
נגרר לחדרי תוך שמנסה להימלט ולנוס על נפשי,
תוך שמבין היטב מה עולה בגורלי.
סבתא מושיבה אותי על ברכיה,
אוחזת אותי חזק לבל אזוז בידיה ורגליה.
היא מסיתה את מבטי הצידה לבל אראה,
אך האורחת מביטה בהחלט על הנעשה.
לא אכביר בתיאורים וב"חוויות",
שכן כבר פרטטי מהם בכמה וכמה הזדמנויות.
חקוקה במוחי תמיד התמונה,
של אותו מבט בוחן למרות המחאה.
טעם ההשפלה שהופיע כבר אז,
שהיכה בי והותיר עד היום חותם עז.
ביתו של אדם הוא מבצרו,
ובחדרו לרוב יוכל לתת את מבטחו.
אך דווקא את חדרי שלי לא אהבתי,
ולברוח ממנו תמיד חשקתי.
לא שאני מצטיין בחדרי בריחה,
הן כבר מילדותי לא צלחתי במשימה.