...הוצא מהקשרו...

תמיד אהבתי את ה-"לבד",

להיות עם עצמי והמחשבות - בדד.
עוד משחר ילדותי,
חיפשתי למצות זאת ככל יכולתי.
לא נסיעות עם המשפחה או ההורים,
לא פגישות (ובהמשך "יציאות") עם חברים.
תמיד חיפשתי לי את השקט להיות עם עצמי,
להפליג בדימיונות ופנטזיות ולהתייחד עם מחשבתי.
גם אז בסוכות - משפחתי יצאה לטייל עם מכרים,
ואני הודעתי שאשאר בבית ואשקוד על לימודים.
הייתי באזור גיל 15 או משהו בסביבה,
ומאז התחלתי סוף כל סוף קצת להתמרד בייחוד אחרי כל מה שלי קרה.
תמיד הייתי טיפוס "חנוני", שקט, ביישן ומופנם.
שבתוך תוכו הכל סוער אך לא מחצין זאת בפני כולם.
לאחר שכולם יצאו להם לדרכם,
לא לפני שניסו לשכנע אותי שוב ושוב לצאת עמם.
מילאתי לי אמבטיה חמימה,
פשטתי בחדר את בגדיי ונכנסתי לטבול בהנאה.
כך במיים נותן דרור למחשבותיי,
מפנטז מעט מסודותיי.
איברי זקור כיפתו מבצבצת מהמים,
מכוון בכינון ישיר אל עבר השמיים.
נוגע ומלטף - הגירוי ממכר,
למרות שיודע כי על איסור חמור עובר.
לפתע שומע בדלת הבית דפיקות רועמות,
צלצול לא מרפה שקטע את מחשבותיי הכמוסות.
בעוד תוהה לעצמי מי זה יכול להיות,
ומהרהר אם בכלל נעלתי - ובכך תולה תקוות.
שומע כי הידית נפתחת והדלת נפתחה ונטרקה,
וצעדים נשמעים בסלון הדירה הקטנה.
ליבי מחסיר פעימה שכן דלת המקלחת פתוחה לרווחה,
ואין עמי כל כסות או מגבת - ובכלל מי זה בא?!
שומע קול אישה - שסובבת בבית ומחפשת מי שנמצא.
תוך שניות מגיעה למקלחת בה אני נמצא,
והיא נכנסת פנימה וללא כל בושה - מציצה.
שואלת היכן הוריי תוך שאני מנסה להסתיר את איברי הזקור,
והנקב במרכזו כבר גדול ופעור.
ממלמל לה תשובה שהם אינם נמצאים,
וזוכר את האזהרה של הוריי לנעול היטב ולבית לא להכניס לעולם זרים.
נתקלתי בה בעבר כבר מס' פעמים,
ויודע כי מחזרת היא בשכונה על הפתחים.
דופקת על הדלתות ומשלא פותחים לה מנסה היא לפתוח בעצמה,
אשה מבוגרת האוספת עבורה דרך קבע צדקה, מוצרי מזון - ככל שביכולתה.
היא מבקשת כי אתן לה דבר מה,
ואני מבקש כי תמתין בסלון ואתן לה את מבוקשה.
היא מחכה לי שם ואני פותח את הפקק באמבטיה ושוטף את גופי,
חושש כי תגנוב בנתיים - פוחד מתגובתו של אבי.
"כבר בא" צועק לעברה ופונה לחדרי,
מוציא מהארון בגדים לכסות את גופי.
היא מסתובבת בסלון חסרת סבלנות,
ואני משתדל למהר וממנה להיפטר - מקלל את עצמי על הטעות וחוסר האחריות.
דלת ארון ההזזה בחדרי מקרטעת כרגיל וממאנת להיסגר,
ואני נמצא בלחץ מפעיל את כל כוחי וכמעט את המסילה משבר.
ממלמל לעצמי כי אסגור את הארון, אתלבש ואתן לה שקית סוכר,
וממשיך לדחוף את דלת ההזזה - מהורהר.
לפתע הדלת מתחילה לנוע במהירות על המסילה,
והיא הייתה נסגרת לו רק איברי הזקור לא היה משמש לה חציצה.
מתפתל על הריצפה - מיוסר מכאב,
בוכה ואוחז את המקום הדואב.
לשמע הזעקות היא נכנסת במהרה לחדרי,
מבטה הפוזל מופנה לעברי.
מטפחתה הצבעונית לא תואמת את בגדיה,
מסירה במהירות את סלה הכבד מעליה.
היא שואלת אותי - "...מה קרה?"
והכאב כה עז - גורר עצמי למיטה ומתכסה תחת השמיכה.
"קיבלת מכה?" היא שואלת כשבדמעותיי מבחינה.
"כן!" מהנהן ובשקט משיב את התשובה.
"איפה?!?" היא שואלת תוך שמסיטה בכוח את השמיכה,
וגם פוזלת שכמותה מייד מצליחה להבחין ב-חבורה האדומה.
"רגע" היא אומרת ולעבר המטבח ממהרת,
חוזרת עם קרח ומגבת ומעלי גוהרת.
עוטפת את הקרח במגבת ומניחה על המקום,
"שששששש...." מרגיעה את בכיי מנסה להקרין כלפיי חום.
"...עוד מעט יעבור לך" היא אומרת,
מניחה את מגבת הקרח ביד אחת ובשניה את איברי אוחזת.
"ילד טוב" ממלמלת תוך שבודקת את הפציעה,
ואני נבוך - נשמתי ממש נעתקה.
אצבעותיה נוגעות/מלטפות בעדינות תחת העטרה,
ואט-אט הכאב במקום התחלף בתחושה מוזרה.
לא עברו שניות עד שהוא נשמט מידיה,
החל לקפוץ ולהתיז - מלכלך את בגדיה.
"תנוח" אומרת לי בצחוק החושף את רקב שיניה,
מנקה את הלובן שנורה וטינף את בגדיה.
כובש את פניי בידיי מבושה,
רק שלא תספר לעולם להוריי מה שאירע.
לובש את בגדיי במהירות וניגש עמה למזווה,
מניח בסלה מעט שימורים, שקית סוכר וקפה.
מלווה אותה לדלת והיא יוצאת לדרכה,
ואני ממהר לנעול את הדלת מיד עם צאתה.
ו...מאז כמובן מקפיד לנעול תמיד כל דלת פתוחה,
שאיש לא יתפרץ לבית ללא שליטה.
ובטח תוהים אתם מה עם אותה הקבצנית המוזרה,
היא המשיכה להגיע שוב ושוב עוד שנים לשכונה.
למרות שתמיד כשנתקלתי בה רציתי לקבור את עצמי מבושה,
היא התנהגה תמיד כאילו פגשה בי כעת - בפעם הראשונה!