משקפיים עבות מונחות על אפה,
ומשנישאה לרב ידוע זכתה בתוארה.
נשות השכונה נהגו להתקבץ אצלה מדי שבוע לשיעור,
בבניין בו התגוררנו - "בלוק" ישן וכעור.
סבתא שגרה ממש דלת ממול,
נהגה ללמוד אצלה שיעור כפול.
מתייעצת עמה בכל נושאי ההלכה,
מעריצה אותה בצורה עיוורת בהתמדה.
מקפידה היא להתלבש תמיד בצניעות,
שביס ענקי עוטף את ראשה באדיקות.
לא משוחחת עם גברים ובוודאי לא שיחה בטלה,
ומקבצת סביבה את קהל עדתה.
ומשנפטר הרב נותרה עם קהל הנשים,
ואילו הגברים בשכונה תרו אחר רבנים אחרים.
אבוי למי שהייתה ממרא את פיה,
ובקלות רבה קבל עם ועדה יכלה אותה להוקיע.
ולמה אני פותח בכזו הקדמה,
בוודאי אתם כעת מביעים תמיהה.
או, זה בדיוק מתקשר,
עם רסיסי מידע שבחרתי בעבר כאן לכם לספר.
ומראש מזהיר ומתריע בפני הרגישים,
לא להמשיך לקרוא את המשך הדברים.
כידוע סבלתי בילדותי ממס' בעיות,
על חלק סיפרתי - על אחרות קצת פחות.
צרה אחת ליוותה אותי שנים רבות,
והשליכה וגרמה לי לצרות נוספות.
ביקרתי אצל מוהלים ורופאים לרוב,
אך לא הצליחו למצוא לבעייתי מזור מספיק טוב.
ובערב אחד חל שינוי מהותי,
ולא... זה לא היה פתרון רפואי.
סבתא שוחחה עם הרבנית שמכל זאת לא ידעה,
ושיתפה אותה בכל רזי הבעיה.
ובאותו ערב חזרה סבתא מהפגישה הביתה כשהיא ממש זורחת ומרוצה,
כי הרבנית הבטיחה לה ישועות כבר במהרה.
בישרה לי בלב צוהל כי מחר מבית הספר יש לי "פטור",
וזה הדבר היחיד בערך שמילא את ליבי אור.
הסתודדה עם הוריי שנראו מסופקים,
אך היא המחליטה במשפחה - ולכן אין מתנגדים.
בבוקר מיהרה לשלוח את אחותי ללמודים עם חברה,
ואותי רחצה והלבישה לאחר שאכלתי חביתה.
אוחזת בידי ומקישה על דלת הרבנית בשעה היעודה,
ואני מביט בבבית עמוס מדפי הספרים מביט בתדהמה.
הן יושבות ומשוחחות על הבעיה,
בעוד אני כהרגלי מחטט באף בוהה בנקודה.
הרבנית מעיינת בספרים שונים,
חלקם עבים מצהיבים ומאובקים.
מראה מדי פעם משהו שם לסבתא,
וממשיכות לעיין שם בדברים בצוותא.
אני נודד למחוזות רחוקים,
חולם לי על דברים מעניינים.
כשלפתע קוטעים את מחשבתי,
וסבתא אוחזת בחוזקה בידי.
הרבנית מזיזה מס' ספרי קודש מהשולחן,
פורשת כרית או שמיכה ואני מושכב פרקדן.
במבט חמור סבר מורה לי להביט על המנורה,
כשעל ביטני מניחה מעין מחיצה,
המחיצה מסתירה את החלק התחתון,
"לא לזוז!" שומע את סבתא מצווה רוטנת ב-טון.
ואני קופא על מקומי כפי שנדרשתי,
לא מעלה על דעתי לזוז מבלי שהתבקשתי.
השביס הצבעוני בולט מבעד למחיצה,
ומבטה המפחיד של הרבנית כלפיי מזרה אימה.
"תורידי" מצווה היא על סבתא בפאתי השולחן,
"מבט למנורה" עלי צווחת בקטע לא מובן.
אני מפוחד לא מוציא מפי כל ציוץ - קפוא,
כשמכנסיי מופשלים מטה וידיי רפו.
המחיצה לפתע נפלה וחשפה,
את הרבנית וסבתא במהלך הבדיקה.
"על המנורה" היא צווחת כלפיי,
ומרגיש את קצה השביס מדגדג את ירכיי.
היא מסבירה לסבתא למה באו כל הצרות,
אוחזת באיברי ומושכת בכדי שתוכל לראות.
סבתא מהנהנת בראשה כמי שממש מבינה,
אך מהכרותי איתה לא הבינה רק עשתה הצגה.
בפרצוף חמוץ ורם חשיבות,
מטלטלת הרבנית את ראשה ברצינות.
בעזרת עיפרון מזיזה את איברי תוך כדי ההסבר שנותנת,
ובטוש מציירת עליו קיוקווים בעת שאותו שוב בוחנת.
לעיתים פונה שוב אל ספריה,
ואז מזיזה את העיפרון וגיד נופל לקול מחאותיה.
בסוף לאחר שהבינה כי עם סרגל ועיפרון,
לא תוכל למצוא במהרה פיתרון.
אחזה אותו בקצות אצבעותיה,
כאוחזת שרץ המטמא את קודשיה.
לא יודע אם כאבה לי יותר האחיזה או ההשפלה,
היא פנתה וכתבה לסבתא מס' טלפון על פיתקה.
לא לפני שחייגה לשם ומסרה הוראות,
ועל סבתא אסרה את הסימונים שעלי עשתה - לנקות.
"...מה זה הקווים?!" שאלתי את סבתא בעת שאותי הלבישה,
"שום דבר" ענתה ובמעשיה המשיכה.
אך הרבנית שאותי שמעה ענתה בגערה,
שמחר יחתכו לך את היתרה.
לא עשיתי לה דבר רע מעז ועד עתה,
אך מבטה היה כלפיי מנוכר ומרושע.
תמיד נזהרתי שלא להיתקל בה במדרגות,
כי תמיד היו לכך עבורי התפתחויות רעות וכואבות.
חלקן רק מבזות ו/או משפילות,
מביטה בעיניה הראות אלי תחת משקפיה הכבדות.
עם שמלה צנועה ושביס ענק המכסה כל שערה משערות ראשה,
הצליחה לפגוע בי במסווה של מצווה וקדושה.
מניח כי את ההמשך אתם משערים בנקל,
וגם אותה בליבי לעד מקלל.
ומי שבכל זאת ירצה עוד הסברים,
ב"פרטי" אולי אוכל לפרט עוד מעט בכמה נושאים.