...הוצא מהקשרו...

זיכרון ילדות ישן צף ועלה,
כיצד לקראת כל סוף עונה.
הייתי נשלח לעזור לסבתי המנוחה,
להחליף את קולקציית הבגדים בארונה.
קולבי הבגדים העמוסים בבגדים ישנים וממש לא אופנתיים,
היו מפנים את מקומם לבגדי העונה המתאימים.
כמויות אדירות של בגדים,
שלא זכור לי שראיתי אותה לובשת אותם - מלבד בודדים.
היא כהרגלה נטלה את הפיקוד באופן מלא,
ו"ירתה" את הוראותיה בדיוק למלא.
מצביעה היא על כל קולב בתורו,
ודורשת שאביא אליה בטרם השינוי - לראותו.
וכך כילד מדי שנה בשנה,
מגוייס לבצע את המטלה.
הורדת הקולבים והחזרתם חזרה,
ושינוי סדר הארונות בהתאם לעונה.
בגדי העונה יהיו עה נגישים בחלקו התחתון של ארון הבגדים,
בעוד האחרים נדחקו מעלה - לעונה המתאימה ממתינים.
כל פעולה הייתה מפוקחת בצורה מלאה,
והשינוי ולו הקל ביותר היה נעשה (כרגיל - כמו בכל דבר) - ...רק לאחר אישורה.
וכמובן על עוד פרט טכני היה חשוב לבצע בקפידה,
והוא - לפזר כדורי נפטלין ספורים בכיסי הבגדים בצורה מדודה.
לאחר שסיימתי את מטלתי בכל עונה ועונה,
הייתי זוכה לדמי כיס מסבתא על העבודה שהושקעה.
וגם מס' מעטפות קלפים שהיו אז באופנה,
ובהתאם למצב רוחה גם לממתק או שניים שהייתה שולפת ממגירה חבויה.
אך לא בשל כך בחרתי אתכם לשעמם עם "סיפורי בוידם" ישנים,
אלא בגין מה שאירע לי חורף אחד באחת הפעמים.
באותה הפעם ביקרה אותה חברתה,
בעת שנשלחתי לסייע לסבתא לסדר את ארונה.
איני יודע או זוכר את שמה של חברתה,
רק שפניה היו תמיד אדומות ומזגה מאוד רע.
מין מכשפה - טיפוס כעוס ולא חביב,
אך כאמור תמיד נאלצתי להיות כלפי כולם אדיב.
היא נמנתה עם מעגל חברותיה הטרחני,
חבורת אלמנות שהקפידה על מפגשים עם סבתי.
החברה הוקסמה מהעזרה שנתתי,
ותהתה בקול בזמן שאת דמי הכיס מסבתא קיבלתי.
האם אוכל לבוא גם אליה לעזור בסידור הבגדים,
והיא בתמורה תקנה לי גם מס' חבילות של קלפים.
כמובן שהפיתוי היה גדול וסבתא אישרה,
ולמחרת צעדתי אל ביתה אל עבר בלוק מרוחק בשכונה.
היא כיבדה אותי בכוס מיץ ענבים ו-וופלים,
ואני כבר פקפקתי לרגע שחשבתי עליה בעבר רק דברים רעים.
היא מראה לי מה שנדרש לעשות אצלה,
מתיישבת על כיסא ואני מתחיל בעבודה.
לאחר שהעבודה הסתיימה,
קראה לי לבוא לשולחן ההסבה.
מסמנת לי בחיוך לשבת על ברכיה,
ומנופפת בחבילות הקלפים בידיה.
אני מתמגנט לאריזות הרבות,
שעל שולחנה כעת פזורות.
אומר תודה מנומסת ומתיישב עליה במהירות,
ואת האריזות פותח בזריזות.
בודק ומסביר מה כוחו של כל קלף באריזה,
שמח כי מגדיל כעת את האוסף בכיתה.
תוך כדי חש בידה על רגליי,
אך לא ייחסתי לכך כל חשיבות והייתי מוקסם ממראות עיניי.
מגע חטוף של ידיה על אזור האיבר,
שחזר שוב ו...שוב ו...פתאום זה נהיה לי כבר מוזר.
האיבר כמובן הגיב באופן טבעי למגע,
והזדקר לו בטרנינג שלבשתי מכך לא ניתן היה להמנע.
היא מעסיקה את ידיי במשחק בו מנסה את קלפים על השולחן לקחת מידי,
כשהיא "גונבת" לי ביד אחת ואני מנסה לשמור על הקלפים שהשגתי קרוב לליבי.
בכל פעם ששולח יד למטה מתחת השולחן בכדי להסיט את ידה מאיברי,
נוטלת היא קלפים מהערימה שמולי.
מצד אחד נבוך ולא רוצה שתיגע,
מצד שני כל "רכושי" שהרווחתי בעמל וביזע רב מוטל כעת בסכנה.
עם הזמן הופכת היא להיות אגרסיבית יותר ויותר,
ולמרות כל זאת איני מוותר.
ידה כבר עמוק בתוך מכנסיי,
אוחזת בפין ומכאיבה לאשכיי.
"רגע...רגע..." אומרת לי כשאת מכנסיי מפשילה,
ונעה אחורה תחת השולחן עם כסאה.
בידה אחת חובקת אותי ואוחזת בשתי ידיי לבל יפריעו במלאכתה,
ואת ידה השניה טובלת בקרם מסריח ודוחה שלא הבחנתי כי היה פה עד עתה.
התחושה שם נעימה אם כי מאוד מביכה,
ואין בכוחי כל יכולת להתנגד לנעשה.
היא מחייכת אלי טובת שוב את ידה בקופסה הכחולה,
ןנוטלת עוד מהמשחה השומנית על אצבעה.
מורחת על גזע האיבר ועל העטרה,
וממשיכה ללטף מעלה ומטה בקצב שלה.
צחוקה המתגלגל הביך אותי יותר מכל דבר אחר שקרה,
כשהוא התפרץ והשפריץ לכל כיוון ופינה בסלון למרות שבידה היה נתון בחוזקה.
היא ניקתה אותי במגבת גסה,
שהכאיבה מאוד - עשתה זאת ללא כל חמלה.
מרימה את מכנסיי מעלה ואותי מארגנת,
חיוכה נעלם ושוב חזרה להיות נרגנת.
אורזת לי את הקלפים בשקית קטנה,
ומזהירה אותי לבל אומר לאיש ולו אף מילה.
שולחת אותי הבייתה בקריצה,
"...אם תצטרך עוד קלפים לאוסף שלך - אתן לך בשמחה".
עזבתי את ביתה ורצתי במהירות לביתי ולחדרי.
קיוותי לא לפגוש איש - שלא יגלו את סודי.
מאז מקפיד לא ללבוש טרנינג או מכנסי בד,
אלא רק כאלו שמושחלת בהם חגורה - בלבד.