השנה יום הזיכרון ויום העצמאות,
מחוברים בעבותות ברזל בכל מובן ומהות.
המעבר החד עם סיומו של האחד ותחילתו של האחר,
לא באו לידי ביטוי השנה והתאחדו לבלי היכר.
תחושת עצבות ציבורית ביום חגה של המדינה,
מובנת לחלוטין לאור כל מה שקרה כאן לאחרונה.
כולנו נושאים בליבנו את הכאב והדאגה,
ומייחלים לעתיד טוב יותר לכלל האומה.
שום חגיגה אינה יכולה להיות שמחה ושלמה,
כשחטופינו עדיין בעזה - וחיילנו מצויים במערכה.
העולם נגלה כרגיל כבעל מוסריות כפולה,
שבוחר מדעת לא להבדיל בין טוב לרע.
ושוב עם ישראל יוצא מחורבן לתקומה,
ומשיעבוד - לגאולה שלמה.
עלינו להבין ולהפנים,
כי את שום אומה בעולם איננו באמת מעניינים.
הכל מושתת על אינטרסים כאלו ואחרים,
ולא באמת מזיז למישהו אם ירצחו יהודים.
אין מנוס מעמידה איתנה מול אוייבנו,
ואסור בשום צורה להתקפל מול מבקשי רעתנו.
עלינו להביט בגאווה על מדינתנו,
ולהניף בחוצות את דגלנו.
להאמין בכוחנו,
ולעמול על אחדותנו.
אין כמו הפסיפס היהודי - חילוני ומאמין,
שהתערבב מוכה יגון רק אתמול בבתי העלמין.
למרות הכאב הדאגה והצער,
עלינו להיישיר מבט חד כתער.
גם אם נאלץ לחזור לימי הצנע,
בימי שמחה צחוק וגם בימי הדמע.
עם ישראל שידע תקופות קשות,
אך תמיד ידע לאחד את הכוחות.
אז מאחל לכולנו חג עצמאות שמח,
וזיכרו תמיד - רק ביחד ננצח !!!