היא חייגה אליו לנייד כפי שנקבע,
אך לא שמה ליבה לעובדה שאת המועד מעט איחרה.
היא החלה לחנחן כלפיו בקולה,
אולי בכדי להסיח את זעתו ממה שאירע.
"איחרת!" הוא רעם עליה בקולו,
"כן אדוני", הודתה באשמה וצייצה בקולה הדק לעברו.
"היכן את כעת?!" שאל כאילו לא ידע את התשובה,
"בעבודה אדוני"! - ענתה בחשש כבד לדרישה.
"מה את לובשת?" נשאלה מבלי לבזבז זמן,
"חצאית קצרה, חולצה בהירה ועליונית קצרה ובשיער - קוקו קטן"
"גשי עתה לשירותים והסירי את החזייה",
"...אבל..."ניסתה היא לומר לו שנועדה לה עם מס' אנשים פגישה...
"שום אבל!" פסק, עשי זאת עתה!!!
"אני מתביישת... ענתה..." ובטלפון שמע אף את קול בכיה.
"על כל אבל שלך - תשלמי ביוקר חמודה",
"...- טלי עמך קופסת אטבי משרד ושוחחי עמי שוב מהתא"!
"...כן אדוני" - לו אמרה ונעלמה לשירותים בריצה אוחזת באטבים משרדיים בידה.
"אני כאן" אמרה בלחישה - מקווה כי אין אין בסביבה.
"יפה"! אמר מרוצה ממהירותה,
"הסירי את התחתון שעלייך ושלחי אותו כעת עם בול למעוני במעטפה חתומה".
"ואת האטבים שנטלת - הצמידי לשפתי הערווה",
"אין לך כל רשות להסירם - עד שלך במפורש אומר"
"אדבר עמך שוב יותר מאוחר!"
הוא ניתק את השיחה מחייך לעצמו,
משוכנע כי תבצע היא הכל בשבילו.