...
זהו הפרק השלישי והאחרון בזו הטרילוגיהו...הפעם בסופו - תם,
והוא המשכו הישיר לפוסט "חדר המשחקים" שפורסם.
אולי קצת קשה הוא "לעיכול"
אך התנחמו מכך שהמשך לסיפור - לא כלול!
...
לאחר ש"אמא" הכתה אותי כהוגן על מעשיי,
היא התפנתה ל"אחותי" הבוכיה שבגינה העונש "נפל" עלי.
היא הורתה לה לסדר את כל הצעצועים,
ואותי הושיבה על הרצפה לנוח ו"ללקק את הפצעים".
בנתיים נטלה היא את הנייד וחייגה,
לא הבנתי למי או מה בדיוק נאמרה בשיחה.
חלקי מילים וקולות מהאפרכסת של אישה,
שלוו במבטיה של "אמא" לעברי בצירוף חיוכה.
לא הבנתי מה "אמא" לי זוממת לעשות,
ומדוע התקשרה כעת לאשה הזאת.
"אמא" נטלה דף ועט ורשמה רשימת פריטים שלה הוכתבה,
השיחה קלחה ולוותה בהרבה צחוק ושמחה.
ולי כאב עוד בישבן מהמכות שזכיתי על הלשנה.
"אמא" סיימה את השיחה ונגשה ל"אחותי",
נטלה אותה לחדר השני והותירה אותי בסלון לבדי.
לאחר מס' דקות שבה ה"אחות" כשהיא לבושה ומגונדרת,
היא הייתה שמחה עליזה - מביטה בי וצוחקת.
"אמא" נגשה גם כן להתלבש ולהתבשם,
ולי הניחה טיטול והורתה לי ללכת לנמנם.
לאחר כמחצית השעה צלצול בדלת נשמע,
ו"אחותי" - לפתוח את הדלת נשלחה.
נכנסה אישה לבושה בחליפה גברית,
"ואחותי" צהלה ש..."הנה... אמא - לאישה הזו חיכית".
"אמא" הציעה לה קפה ועוגיות,
ו"אחותי החלה להקניט אותי ולהשוויץ ב"קוקיות".
לא ניתן היה כלל להתעלם,
מהמזוודה השחורה אותה הניחה האורחת שבנתיים מבחינתי הייתה "חסרת שם".
"אמא" קראה לי לבוא והציגה בפני את האורחת,
היא הביטה אלי במבט קפוא ומתנשא תוך שאת אפה מקנחת במטפחת.
היא כלל לא חייכה אלי ולא צחקה,
והתחושה שחשתי עתה הייתה מפחידה ולא נעימה.
היא בקשה מ"אמא" שתכין אותי,
נטלה אותי בכוח לחדר השני.
שאלתי את "אמא" מה קורה?
ו"אמא" ענתה לי: ..."אתה עוד תראה..."!
"אמא" נטלה אותי לחדר השינה,
והורתה לי לשכב על הגב במיטה.
היא קשרה את פרקי ידי ורגליי בחוזקה,
כך שנותרתי מרותק ללא יכולת לזוז במיטה.
היא שלחה את "אחותי" לקרוא לאורחת,
ונראתה מדושנת עונג ומלאת נחת.
האורחת נכנסה אוחזת בידה את המזוודה,
פותחת אותה ולמראה הדברים שם פרצה "אחותי" בצרחה מפחידה.
האורחת התכופפה אלי ופתחה את החיתול ביד מיומנת,
חשפה את איברי בצורה לא הוגנת.
היא התדיינה עם "אמא" ומשכה אותו קלות,
צבטה, לחצה אל מול עיני "אחותי" הפעורות.
נעתי באי-נוחות למגע הכואב,
אין ספק כי ידעה היא כאב להסב.
היא הוציאה מהמזוודה כלים מספר,
לא התמהמהה והחלה בפעולה כבר.
היא החלה לטפל באיברי,
למרות תחנוני ולמורת רוחי.
כל העת "אמי ואחותי" מביטות בנעשה,
משתפות פעולה ונהנות מהמחזה.
הכאב חד לוחץ ומשתנה,
לא רואה מה היא עושה לי - רואה רק את מבט "אחותי" המשתהה.
היא מוציאה כלים שמחוברים מייד לאיבר הדואב,
היא קושרת דבר מה ומושכת ולי נותר רק ליבב.
"אצא" מביטה בהנאה וסיפוק,
ומלטפת את ה"בת" המביטה במעשים בריתוק.
רק עתה כשהיא הצליחה לסחוט ממני קולות של בכי,
נצפה חיוכה של האורחת מלחי אל לחי.
היא המשיכה לטפל עוד דקות ארוכות,
אך כאן לא אפרט את המשך הפעולות.
אותן אשלח למי שממני בהודעה יבקש,
ומי שלא... אז שידמיין לעצמו וינחש...
...
סוף
...