במסגרת עבודתי מרצה אני לעיתים קרובות,
על ציוד רפואי ובכלל זאת מוצרים ותרופות.
קהל היעד שונה ומשתנה בהרצאות,
רופאים, כוח-עזר וכמובן בל נשכח את מקומן של האחיות.
מעבר להרצאה פרונטאלית מתבצע גם תרגול קצר.
וזאת בכדי לברר כי הכל נהיר כפי שבהרצאה נאמר.
זכורה לי במיוחד הרצאה במחלקה אורולוגית באחד מבתי החולים,
שם הובכתי ואודם סמוק ורב צבע לי את הפנים.
ההרצאה החלה בפני קהל אחיות המורכב כולו על טהרת הנשים,
לא רבות הן היו אך רעשניות כיציע אוהדים.
הצגתי את עצמי כפי שעושה אני תמיד,
וביקשתי מכל אחת בתורה לומר מה שמה, מהיכן וכמובן את התפקיד.
סקרתי בעיני את המאזינות הישובות למולי,
לבושות הן בלבן ומביטות מטבע הדברים לעברי.
תוך כדי שהן מציגות את עצמן,
עובר אחת אחת ומביט על גופן.
לרבות מהן כלל לא הפריע הדבר,
כי לא רק אור השמש אל מחשופן חדר.
לבושן התחתון בלט בצורה מחציפה מבעד המדים הלבנים,
שמעבר להיותם יחסית שקופים נטו להידבק בגופן לחריצים מוצנעים.
התחלתי בהרצאה כשזוגות עיניהן היפות מביטות בשקיקה,
שותות את דברי בצמא כל משך ההרצאה.
ההרצאה נסבה סביב ערכה כירורגית שתיכנס בקרוב,
הצגתי בה את הכלים והפריטים בפני הרוב.
מעת לעת עלו צחוקים והתבדחויות,
שהביכו אותי והעלו בי זכרונות.
במהלך ההרצאה מבטי הצטלב עם מבטה,
צעירה היא הייתה מבין יושבי הכיתה.
היא הייתה רזה ולא נאה במיוחד,
אך עיניה היפות השלימו את חיוכה והסתיימו בקמט חד.
הסטתי את מבטי ממנה והמשכתי להרצות,
אך מהר מאוד נתקלתי שוב במבטה גם בלי לרצות.
התחלתי להסמיק ולגמגם מנסה לכבוש את מבטי,
ותחושת בושה וחוסר אונים השתלטה במהירות על גופי.
חיוכה שהתרחב לקול צחוק חברותיה,
אחרי שכולן הבינו כי נתתי את מבטי עליה.
היא הקפידה ליטול בחן את האביזרים שהוצגו בכיתה,
ובחנה את ייעודם בחיוך המלווה בקריצה.
גופה הצנום עטוי בחולצה לבנה וגדולה ממידתה
ועתה משהניפה את ידה הבחנתי כי היא נטולת חזיה.
שדיה הקטנים ניצבים מוצקים לפנים,
ופיטמותיה הזקורות מנתרות בעת שהשדים במקומם רוטטים.
היא הבחינה במבטי משוכנע אני בכך,
כי אחרת מדוע המשיכה להניף כך ידיה בסך.
לא הצלחתי להמשיך כלל בהרצאה,
היא קמה מכסאה לכיווני ונפשי כמעט נעתקה.
"מה קרה?" שאלתי בתמיהה,
והיא חלפה על פני בחיוך מבלי להגיד מילה.
היא חזרה עם כוס מים קרים,
וכבר איבדתי כל כיוון בהרצאה וכלל לא זכרתי במה דברים אמורים.
שחררתי אותם להפסקה קצרה,
אך היא וחברה נוספת נותרו כל העת בכיתה.
הן התקרבו לשולחני עליו היו פזורים הכלים,
והמשיכו במסכת הבדיחות תוך שמידהן מנסה להוציא את האביזרים.
ואז לפתע היא לופתת את ידי,
אוחזת בחוזקה ומטיחה לאחור את גופי.
היא מחייכת ואני המום מכוחה של הנערה הצנומה
מדמיין כיצד שדיה החצופים נעו בחולצתה בעת שאותי דחפה.
בשיעור השני לא הפסיקה להביט על מבושיי,
שאלמלא המכנס הכהה היו מבחינהלחץ שםות בנקל בכתם שפשט מלפניי.
עצרתי את ההרצאה והתיישבתי מאחורי השולחן,
רק כך אוכל להסתיר את שעשו לי רק במבטן.
נתתי להן ערכות ובובות הדמיה,
והן החלו לתרגל ואני מביט רק עליה בבהיה.
מתעלם בגלוי מכל השאר,
ועיני נתונות רק לה ובעיני את גופה תר.
לומד את תנועותיה ומדמיין עצמי שוכב במחלקתה,
מנסה לחשוב מה היה קורה בעת תורנותה.
מביט בקנאה בבובה הזוכה למגע ידה,
רואה כיצד משלבת היא את האביזרים תוך כדי טיפולה.
לא מתבייש לשפר עמדה ולעקוב אחר מעשיה,
מביט בהתרסה ובלי לדפוק חשבון על שדיה.
לו רק הייתי כעת הבובה ששוכבת על המיטה,
למרות הטיפול הכואב הייתי נרגע ממבטה.
תנועותיה חדות והיא אינה חסה למשמע כאב,
היא מיומנת דיה לטפל בכל מלבד כאב לב.
השיעור הסתיים ואני עוד בדמיוןני מפליג וחולם,
המחשבה כי בעצם התואר "שולטת" אותה ללא ספק הולם.
אך אז עדיין לא ידעתי מה בכלל אני חפץ,
כל שנותר לי ממנה היא רק תמונה במסגרת עץ.
