היא יושבת מאחורי שולחן גדול מימדים,
מעיינת בתזכירים ובמיני מסמכים.
תמונות ותצהירים אותם לה הגיש,
ומלבדה - לא צפה בהם איש.
אוחזת בידיה עט מוזהב,
והוא למולה על הדוכן ניצב.
מעת לעת מעלה חיוך רחב על שפתיה,
וצחוקה גורם לרטט קל במחשוף החושף מעט משדיה.
פניה מרצינות וקולה חותך וישיר,
והוא כעת רק בעל זכויות של אסיר.
היא מביכה אותו בשאלותיה החודרניות,
ולא מרפה ממנו עד שמספקה בתשובות הגיוניות.
דמעותיו לא עושות עליה כל רושם או התרגשות,
עת שמכריזה על אשמתו ב..."יבשושיות".
עתה גוזרת עליו גם עונש על עוונותיו,
ובכך לא תמה מסכת ייסוריו.
היא מורה לו להתפשט ומיטיבה את משקפיה על עיניה,
סוקרת את גופו החיוור עם חיוך על שפתיה.
היא מכניסה את המתלוננת אל החדר,
מושיטה לה שוט וומורה לה על הסדר.
היא מונה בקולה האיטי מספר ועוד מספר,
ומייד נשמעת איבחת ההצלפה המלווה בבכי מר.
ההצלפות חורכות את גבו וישבנו,
והמתלוננת לא מסתפקת בכך ורוצה להעניש גם את איברו.
השופטת לכך מייד מתרצה,
ופוסקת לה לעשות כרצונה.
היא מתנפלת וחובטת בכל גופו,
ומכה בחוזקה גם את איברו.
נכלם ומייבב עומד הוא כחפץ זול,
אשר בו ניתן כעת לבצע כמעט הכל.
"אין דין ואין דיין" נאמר במימרא ישנה,
אך עתה חווה הוא היטב את "גלגלי הצדק" על גופו המשווע לעזרה.